יום שלישי, 1 במרץ 2011

לכבוד חודש אדר – "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"

בס"ד


"עיבדו את השם בשמחה, בואו לפניו ברננה" אומר לנו דוד המלך בספר תהילים. "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך" כתוב בספר דברים. "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" מדגיש רבי נחמן מברסלב. עולם הספרים היהודי מלא בהתייחסויות והמלצות של אבותינו ורבותינו לאורך כל הדורות להיות בשמחה, תוך הדגשה של מעלתה וחשיבותה לחיינו. ואכן, אין דבר שאנחנו רוצים יותר בעולם הזה מאשר לשמוח! כל אדם שאוחז מעט בשפיותו חושב ומרגיש זאת בכל רמ"ח אבריו. אם יש משהו שכל בני האדם שותפים לו ללא יוצאים מהכלל הוא ברצון בקצת נחת ובשאיפה לאושר ושלווה. ובכל זאת, למה זה כל כך קשה לנו? למה רובינו נמצאים רוב הזמן בסוג של כבדות ולאות, אשר גם אם לא ניתן לקרוא להם רשמית כ"עצבות" וכדיכאון", אין שום קשר בינם לבין הלך הרוח הפנימי של קלילות, עליזות וחיוניות שאנחנו כה מחפשים ומייחלים לעצמינו?
"כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" אומרת הגמרא במסכת תענית. השנה קיבלו מנה כפולה ומכופלת של הזדמנות להבין מהי שמחה אמתית ולחזקה בתוכנו בדמות אדר א' ואדר ב', ועל כן מצאתי לנכון לסטות לרגע מרצף פרשיות השבוע הרגיל ולדון בנושא חשוב ומשמח זה. האם אני מאמין שאפשר באמת לשמוח ולשמור על אותה שמחה לאורך זמן? האם החלום הזה אפשרי? לעניות דעתי - בפרוש כן!! בתורה הקב"ה לא דורש מאתנו שום דבר שאין ביכולתנו לקיימו, ולכן החזרה וההדגשה המיוחדים האלה על מעלת השמחה במספר מקומות בתורה יחד עם דברי חז"ל מעידים שזהו אתגר שאנו בהחלט יכולים לו.
להיות שמח זה משהו שאפשר להתאמן עליו והוא לא קשור לנסיבות חיים חיצוניות או לתכונה מולדת, כפי שאנחנו מתפתים לחשוב. כל צרותינו שורשן בעצבות, ומתוקף כך שאנו לא מתהלכים ומתנהלים בשמחה ולא נגשים למלא את התפקיד הייחודי שהקב"ה נתן לנו עם חיוך, או כפי שניסח זאת משה רבינו: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח מ"ז).
איפה הבעיה? מדוע אנחנו כל כך רחוקים מהשאיפה הפשוטה והכה לגיטימית להיות מאושרים? היום נראה כי העולם מעט השתגע ומחפש את השמחה במקומות הלא נכונים, ולכן הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין "מצב רוח טוב" שבא לאחר בילוי מסעיר, ארוחה במסעדה טובה, או אפילו לאחר שקבוצת הכדורגל האהובה עלינו זכתה באליפות. שמחה מהסוג הזה זמנית וחלקית, בעוד שמחה אמתית במובן הכי טהור של המילה היא שמחה ש"אינה תלויה בדבר". היא אינה תלויה בהצלחה חיצונית כזו או אחרת, אינה תלויה בכבוד שאנחנו מקבלים, בחופשה השנתית, במשכורת שמנה או בזכייה בפיס. הצעד הראשון שיש לעשות בדרך לאותה שמחה נכספת היא להכיר בעובדה שעל המציאות החיצונית כמעט ואין לנו שליטה, בעוד המאבק היחיד הוא על מה שמתרוצץ לנו בתוך הראש והלב. מחר בבוקר חס וחלילה יכולה להיות מלחמה/ תאונה/ רעידת אדמה/ מיתון וכו'. אין לנו שום שליטה על הדברים האלה, ולכן כל כך מותר לבזבז אנרגיה וזמן יקרים בפחדים ודמיונות. המילה "בשמחה" באה מהאותיות "במחשבה". פרוש הדברים הוא שאיכות החיים הפנימית שלנו לא תלויה בשום משתנה חיצוני - טוב או רע. האושר שלנו תלוי במחשבות שלנו על עצמינו ועל העולם.
שמחה אמתית קיימת אפילו כשנלקח מאתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכול ממנו ולפיכך הכול לטובה. כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו חסרה לו שמחת חיים מאחר שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אין גבול לשמחה של אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית ומדויקת. השם של חודש אדר, שבעטיו נכתב מאמר זה, מרמז על נקודה זו בדיוק - א' דר, כלומר בחודש זה (אולי בצורה חזקה יותר מבשאר החודשים) ניתן להרגיש את אותה נוכחות אלוקית (נמשלת באות א') בקרבנו. ההכרה שהכול מאת הקב"ה, אשר אוהב אותנו, ולכן כל שקורה לנו הוא לטובתנו (גם אם בעינינו זה נראה אחרת), משחררת ומשמחת ביותר!
מי ששרוי בעצבות בעצם בהרגשתו ובמעשיו מתלונן על הקב"ה ואומר לעצמו שהבורא טועה, שהוא לא בסדר ושהוא לא נותן לו מה שמגיע לו, ולכן אין דבר מגוחך ומנוגד לאמונה יותר מזה. עניינו של חג פורים המתקרב והולך הוא בדיוק להסיר את אותו ההסתר מהמציאות החיצונית, ולכן נקראת המגילה "מגילת אסתר" - גילוי ההסתר. פרוש הדברים הוא שבחודש אדר בכלל ובחג פורים בפרט בכוחנו לגלות את הטוב שכבר קיים ושאנו עצמנו את עיננו מלראותו, או שהמציאות החיצונית שכנעה אותנו שהוא איננו. כל מציאות מסתירה את עומק הטוב שיש בה ושלא מתגלה ללא עצירה והתבוננות. ההסתרה גורמת לנו לחשוב שאין מי ששומע ומאזין לתפילתנו או שמא שאנו נתונים לחסדי הגורל העיוור והאכזר ואין משמעות וסדר בבריאה. חז"ל אמרו "אין שמחה כהתרת הספקות", ואכן קבלה והפנמה שיש בורא לעולם ושיש משמעות לחיינו מגרשת את אותן הספקות ומאפשרת לנו להתחיל ולשמוח באמת.
בן זומא בפרקי אבות שואל: "איזהו העשיר?". התשובה שרובינו היינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך הלך הרוח של "החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, הוא עובד כמנכ"ל מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות", מבלה במועדונים ה"נכונים", לובש את המותגים העדכניים ומבלה פעמיים בשנה בחופשות פאר בחו"ל. למרבה הפלא, התשובה של בן זומא שונה - "איזהו העשיר? השמח בחלקו!", כלומר על מנת להרגיש עשירים עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת או ממה שביכולתנו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאימים לנו. התפיסה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים ייחשב וירגיש עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא ייחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי אם כך אדם עשיר מפני שהוא עצמו באמת עשיר ולא מפני שהאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט. חשוב כמובן לזכור שהעושר והאושר לא מתייחסים רק לכמות כסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו.
מדוע רובינו עסוקים במחשבות טורדניות של מה יש לנו ועד כמה אנו רחוקים ממה שהיינו רוצים שיהיה לנו? מדוע אנחנו לא שמחים עם מה שיש לנו? התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מעבירים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו, וכוח ההרגל משכיח מאתנו את הטוב שישנו. אדם כמעט ואף פעם לא עוצר ואומר לעצמו: "כמה טוב לי עכשיו, אני ממש מאושר, חיי שלמים ושמחים". ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין להתחיל לראות את שישנו - לראות את חצי הכוס המלאה. למרבה האבסורד, כשאנו סוף סוף משיגים את מה שחפץ ליבנו, בדר"כ תחושת הסיפוק שאנו חווים קצרה ביותר ומיד מתחיל הקול הפנימי לכרסם ולספר לנו על כל הדברים שעדיין לא השגנו. חשוב לחיות בהבנה ששום דבר אינו מובן מאליו. אין דבר כזה "מגיע לי". ברגע שמקבלים דברים כמובנים מאליהם לא יודעים להעריך את הדבר עצמו ואת מי שנותן לנו אותם.
חברים, החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על האושר הנכסף שמחכה לנו בעתיד או שהיה לנו בעבר. כמעט כולנו לא חיים ברמת תודעה שכזו. כך, בתקופת התיכון רבים חושבים על כמה קשה וכמה טוב יהיה לסיים עם הבגרויות והלימודים (רק אח"כ רוב האנשים מביטים אחורה בערגה ונוסטלגיה ונזכרים "בתקופה היפה בחייהם"). בצבא אנחנו מקטרים על התנאים ומחכים בקוצר רוח לאזרחות. באוניברסיטה קשה ולוחץ ומייחלים לתקופת העבודה והעצמאות שאחרי. כשכבר סוף סוף מוצאים עבודה טובה וראויה מקטרים על התנאים, על הבוס, על השעות וכו', וכו', וכו'. נראה כי היכולת הפשוטה לעצור ולהודות על מה שיש לנו כאן ועכשיו הולכת ופוחתת. מדובר בכישורי חיים בריאים ונורמאליים שכה חסרים לנו היום. לכל אחד מאתנו יש אשליה מתוקה שאומרת: "אילו רק היה לי... בן זוג מתאים/ ילדים/ תפקיד בכיר יותר/ דירה ללא משכנתא/ הייתי רזה יותר - אז הייתי באמת שמח ומאושר". מדובר בדמיון מתעתע של "הגשמה" ו"שלמות", אשר נגרר אל תוך חיינו ומעורר בנו תסכול, תחושת חסר מתמדת ורצון לברוח שוב אל עולם הדמיון משום ששם תמיד חם ונעים. רצונו של הקב"ה הוא שנחייה בעולם הזה ולא בעולם הדמיונות. מצפים מאתנו שנהיה מאושרים כבר עכשיו, שנהנה מכל דבר ודבר שיש לנו, בין אם זה מעט, ובין אם הרבה. אם איננו שמחים בחלקינו בחיים, זה לא יהיה משנה כמה כסף יהיה לנו בבנק, מי יהיה בן/בת זוגנו, במה נעסוק ובאיזה רכב ניסע משום שתמיד נחווה שחסר לנו עוד.
לפני מספר שנים קיבלתי מתנה נפלאה - הלכתי לישון בריא לחלוטין וקמתי עיוור בעין שמאל, ללא שום הכנה והתראה מוקדמת. לאחר שמספר פרופסורים אמרו לי שמדובר בתופעה נדירה ומצערת ושאיבדתי את הראיה לעולמים, בחסדי השם (והרפואה) נמצא הטיפול המתאים וכיום אני שוב רואה 6/6 (טפו טפו...). אותם שבועות ארוכים בין הבשורה המרה להצלחת הטיפול עברו עליי בתהיות על כך שמעולם לא הערכתי את העובדה שיש לי שתי עיניים ושאני ברוך השם רואה בהן היטב. דווקא מתוך הקושי התעוררתי להעריך את "המובן מאליו". לרובינו יש שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים, שתי רגלים ועוד ועוד. בואו נשמח בחלקנו. תאמינו לי, זה לא מובן מאליו! רבי נחמן כתב שהצרות והייסורים באים לעורר אותנו לשמוח ולהעריך את מה שיש לנו בחיים, כאשר התנהלות חכמה הרבה יותר היא להעריך ולהודות על הקיים מבעוד מועד וכך לא להצטרך לטלטלות ולמכות.
מעבר לחוסר באמונה ולראייה של חצי הכוס הריקה, השורש לעצבות, לפי דברי חז"ל, מתחיל באגו ובגאווה שלנו. כשאדם מלא בעצמו וחושב שהדברים צריכים להתנהל בדיוק לפי רצונותיו ומחשבותיו נכונה לו לרוב אכזבה. אנשים הלוקים במידת הגאווה מועדים הרבה יותר להרגיש תסכול וכעס משום שבעולם (מה לעשות...) יש עוד אנשים ולא תמיד הסובבים אתנו "מתיישרים לפי החליל שלנו". אותו תסכול מביא בסופו של דבר לעצבות ולייאוש. הפתרון לעצבות, אם כך, הוא לשרש את האגו להבין שאנחנו לא מרכז העולם.
גזלנית ושודדת נוספת של השמחה בחיינו היא תרבות השפע והחומר שקיימת בדורנו. אולי זו רק התרפקות נוסטלגית ודמיונות, אבל נראה כי דווקא בעבר, כאשר היה פחות חומר ופחות תחכום, כאשר היו גם "סתם" עובדים ולא כולם היו "מנהלים גדולים" וכאשר יכולת ללכת ברחוב בראש נקי ולא להיות זמין בכל רגע ורגע, דווקא באותה הפשטות היה משהו נקי ורגוע יותר.
מעבר לכך, נראה כי בדורות הקודמים האנשים היו קרובים יותר אחד לשני, חרף העובדה שאמצעי התקשורת היו מפותחים הרבה פחות. האדם הוא יצור חברתי ("לא טוב היות האדם לבדו") וככזה אנחנו זקוקים לחברה ולחברים. נוצרנו בצורה כזו שאנחנו לא יכולים להגיע לשמחה לבד מבלי שתהיה לנו אינטראקציה עם אנשים נוספים. מי שאומר "אני לא זקוק לאף אחד, אני יכול לבד" משקר לעצמו. כל אחד זקוק מבחינה נפשית לחבר אחד לפחות עמו יוכל לחלוק את שחבוי במסתרי ליבו, וזו גם אחת הסיבות העיקריות מדוע אנחנו נמשכים לבני המין השני וכה משוועים להקים בית ומשפחה. בתקופת ילדותי כל הדלתות של השכנים בבניין היו תמיד פתוחות ויכולנו להיכנס ולהתארח ללא הודעה מוקדמת ותמיד להתקבל בארשת פנים שמחות ובחיוך. נראה כי משהו מזה הלך לאיבוד בשנים האחרונות. אם בעבר בין הבתים הפרטיים חצצה לכל היותר גדר צנועה, היום כל וילה מקיפה עצמה בחומות, מצלמות וכלב מרייר וחושף שיניים - העיקר להסתגר ולהתרחק ממפגש וקירבה חס ושלום. לא אחת אני עולה במעלית עם שכן ומוצא עצמי מתעניין באדיקות במספרי הקומות המתחלפים על הצג - העיקר שלא יהיה קשר עין ונאלץ לשוחח. מעבר לכך, בעבר לפני דור הסלולרי יכולנו "לנחות" על חבר/בן משפחה ולהעביר עמו ערב בנעימים. היום כדי לתאם פגישה עם חבר צריך לפתוח יומנים (באייפון כמובן) ולנסות לאתר זמן פנוי בין שלל המשימות. אנחנו צריכים חברים אמתיים ולא דמויות וירטואליות בפייסבוק המוגדרים כ"חברים" ושאולי לא פגשנו וגם מעולם לא נפגוש. כדי לשמח אנחנו זקוקים לאהבה אמתית ולא לlike מזויף, קר ומלאכותי. הריחוק וההסתגרות האלה הם הפך הגישה היהודית והפך הדרך ליצור קירבה אנושית, שכה חיונית לשמחתנו. במגילת אסתר נקרא בקרוב שהפתרון של מרדכי היהודי לגזרות המן היה בכינוס של כל היהודים יחדיו. בביחד הזה יש כוח אדיר של שמחה שיכול לפוגג כל מועקה ולשבור כל גזירה.
בהמשך לרעיון זה, סוד הסודות בדרך להשיג את האושר הנכסף הוא בלעשות טוב לזולת. אין דבר משמח יותר מלראות אדם אחר שמחייך/ נרגע/ מחכים/ גדל בזכותנו. כל יהודי הוא צינור של השפע של הקב"ה. דרכינו עובר הטוב הלאה לעולם, ולכן אם אנחנו לא מעבירים לאחרים את הדברים הטובים שאנחנו חווים, מרגישים ולומדים אנחנו עושים סתימה בצינור ויכולים לגרום לפיצוץ ממנו אנחנו נהייה הראשונים שנסבול. לתת, לחייך, לפרגן, לוותר - זה בהתחלה נראה קשה והפוך לכל מה שהתרבות הנוכחית מחנכת אותנו לעשות, אבל אין אושר ושמחה גדולים מאלה למי שמקבל יחס זה מאתינו ובראש ובראשונה לנו עצמינו!! ולכן העצה הטובה ביותר לאדם בדיכאון היא להפסיק להתעסק בצרותיו ובאופן מלאכותי לדאוג לצרכים של אדם אחר. הפלא ופלא מובטח לו שהוא עצמו ירגיש טוב יותר.
הנביא ישעיהו כותב ביחס לגאולה: "כי בשמחה תצאו", ונשאלת השאלה מה החידוש פה? הרי ברור שכשנצא לחרות ונשתחרר מכל צרותנו נהייה שמחים! התשובה היא שלא רק שנהיה שמחים בגאולה, אלא שהדרך להגיע אליה היא ע"י שמחה. "כי בשמחה תצאו".
שנזכה בזכות חודש אדר ובזכות המאמצים שלנו לשמוח באמת,
ניר אביעד J

4 תגובות:

  1. מאמר מחזק ומעודד מאוד, תודה רבה מעומק הלב

    השבמחק
  2. אין על הדברי חיזוק ועידוד שלך הם ממש נותנים לי הרגשה טובה לגבי החיים....

    כל הכבוד תמשיך ותמשיך....

    השבמחק
  3. יישר כח! כתוב בהיר יפה ומחזק במיוחד, תמצית נפלאה של כל מה שיודעים ולא תמיד מפנימים. חילכם לאוריתא ולהפצת המעיינות חוצה!

    השבמחק
  4. ניר היקר, רחובות שמחה שהגעת. רוצים שתבוא עוד כמה פעמים.

    ביי!

    השבמחק