פרשת תולדות - מי ומה אני רוצה להיות?

בס"ד

בס"ד

פרשת תולדות - מי ומה אני רוצה להיות?

פרשת תולדות עוסקת ברובה בלידת התאומים - יעקב ועשיו, בתכונותיהם, באופיים השונה ובזרע המאבק בניהם. הוויכוח המהותי בין שני האחים התחיל כבר בהיותם ברחם אימם רבקה ("ויתרוצצו הבנים בקירבה" - בראשית כ"ה). תאור זה מבקש להבליט את הניגוד הערכי הגדול בין השניים, כפי שהוא אכן הולך ומתבהר עם גדילתם. יעקב מתגלה כעדין, ישר-דרך ומסור לסביבתו ומשפחתו. לעומתו, עשיו מתגלה כאיש העולם הזה האמון על נהנתנות לשמה וכאדם המחפש את ההגשמה האישית ומימוש תאוות הגוף השונות. ערכים, מוסר וערבות הדדית הן בעינו בגדר בדיחה והמצאה של המצפון הדמיוני והכוח שהניע אותו במעשיו היה: "הנאות עכשיו!". מסופר במדרשים השונים על הפרשה על מרדפיו התמידיים אחר נשים (בעיקר נשואות) ואחר כבוד מסביבתו. בפרשה מתואר כיצד גישתו זו לחיים, גרמה לו למכור ליעקב את הבכורה, שסימלה באותם ימים את הקשר לערכי החסד, הנתינה והאהבה של השושלת המשפחתית של אברהם ויצחק. וכך, באחד הימים לאחר שחזר תשוש ממעלליו בשדה, הבחין עשיו ביעקב מבשל תבשיל עדשים טעים. רעב ומלא תאווה הוא ביקש לטרוף מהתבשיל, ויעקב, שהיה מודע לחולשתו של אחיו, הציע לו עסקה שהתקבלה בשמחה: נזיד העדשים בתמורה לזכות הבכורה.

האופי השונה וצורת ההשקפה לחיים של שני האחים יכולים ללמד אותנו היום רבות. יש משהו בתרבות המערבית שמקדש ומעלה על המזבח את ערכי הנהנתנות וההגשמה האישית בכל מחיר. ההגשמה האישית כמובן חשובה (כפי שגם כתב מאסלו בפירמידת הצרכים שלו), אולם נראה כי ההגדרה של "אושר" ו"הצלחה" מעט השתבשו בשנים האחרות. היום כשמבקשים מאדם להציג עמו (ולא רק במפגשים עסקיים ו/או ראיונות עבודה בהן זה הכרחי) בדר"כ התשובות הראשונות שתעלינה יהיו מהו גילו, מקצועו, השכלתו ואף רמת שכרו. השיפוטיות של רבים מאיתנו על הזולת מושפעת מנתונים אלה. כמעט ולא עוסקים היום בשאלה מי הוא האדם באמת? האם הוא הורה טוב שמקדיש זמן איכות לילדיו? האם הוא בן/בת זוג טוב שעושה כמיטב יכולתו לרצות ולשמח את שותפתו/שותפה לחיים? האם הוא שכן טוב? האם הוא סבלני בכביש? וכו. הבעיה הגדולה היא שכך זה גם בנינו לבין עצמנו. אדם כמעט ולא בודק מיהו באמת. הוא מתעסק עם מותגי הבגדים שלו, עם הישגיו האקדמיים, עם המשכורת, ולא עם עצמו באמת. מי אני? מהי אישיותי? מה אני רוצה מעצמי?אני רוצה פוזות או אמת? אני רוצה לחיות רק לעצמי או להעניק חיים לאחרים? כבני אדם יש לנו צרכנים חומריים כמו מזון, מים, מחסה וביגוד ויש לנו גם צרכנים רוחניים כמו חום, שייכות, אהבה או מתן משמעות לחיים. התרבות המערבית מנסה לשכנע אותנו שניתן למלא צרכים רוחניים במוצרים חומריים. היא יוצרת אצלנו ציפיות מוגזמות ותקווה לאושר אם רק נשיג את המוצר הבא (שמפרסמת, אגב, הדוגמנית/השחקנית הלוהטת התורנית) . כל מי שמעט קשוב לליבו כבר יודע שאת הדבר האמיתי אי אפשר לקנות בכסף, וככל שאנו מתאמצים יותר גדלה תחושת הריקנות והסתמיות.

כמעט כל משאל אקראי יגלה שמרבית האנשים עדיין מאמינים שעוד כסף פירושו שיפור איכות החיים. כדי לאפשר לעצמנו את חיי הצרכנות והבזבוז שהם דגל הקפיטליזם המודרני, אנחנו עובדים שעות ארוכות יותר מאי פעם, יוצאים פחות לחופשות, פוגשים בני משפחה וחברים לעיתים נדירות יותר ויותר וכמעט ולא עסוקים בתחביבים ועיסוקים אישיים. עם תחילתה של המהפכה הטכנולוגית חשבו האנשים שהמכונות יעשו את העבודה עבור בני האדם ולנו יהיה יותר זמן לנוח ולעסוק בדברים שאנחנו באמת רוצים. בפועל התברר שעול העבודה רק הלך וגדל ואיתו המרדף אחר המזומנים והדמיונות שהנשמה שלנו תהיה שלמה יותר כשהם יערמו בחשבון הבנק שלנו. אין ספק שכסף קונה נוחות והוא חלק ממרכיב האושר, אולם רק עד לגבול מסוים מאד. לאדם עני שאין לו מספיק כסף לאוכל ולחימום ביתו בחורף, כסף בהחלט יפתור את הבעיות וישפר את הרגשתו ואת איכות חייו, אבל מעבר לצרכים האנושיים הבסיסיים, שבמדינות המפותחות מרבית האוכלוסייה משיגה בקלות יחסית, הכסף שנצבור בחשבון הבנק או שנוציא בסיבוב קניות בקניון לא יבטיח לנו להיות שמחים ומאושרים. זכיתי להכיר לא מעט אנשים עשירים מאוד, אך אכולי חרדות, בדידות ועצב, ולעומתם משפחות שחיות בדלות יחסית, אך באחדות, רוגע ובעיקר בבריאות נפשית. החברה שלנו נוטה למדוד כל דבר בכסף. כמה כסף מאבד המשק בגלל השעות בהן עובדים תקועים בפקקי תנועה? מה ההפסד שנספג בגלל השביתה או ימי המנוחה בחגים? הפוקוס שלנו צריך להשתנות. אנחנו זקוקים למערכת כלכלית וערכית שמסתכלת על בני אדם ולא על מספרים. אנחנו זקוקים למערכת כלכלית שתומכת במשפחתיות ובחיי חברה, למערכת כלכלית שמשמרת את הסביבה כדי לשמור על הבריאות והנוף, למערכת כלכלית שלא מחפשת את הגדול יותר, אלא את הטוב יותר. בחברה כזאת, אנשים יחשבו כמה כסף הם באמת צריכים ויעבדו כדי להשיג זאת. במקום, כמקובל היום, לעבוד בלי הפסקה ובלי מחשבה אם זה מוצדק ומה המחיר שזה גובה.. בעולם כזה לא ימדדו פקקים בהפסד הכספי שהם גורמים, אלא במספר ההורים שנאלצים לאחר הביתה לילדיהם או באובדן של הזמן היקר שהיה יכול להיות מוקדש ללימוד פנימיות ולמוסר.

היהדות מדברת על חינוך עצמי מתוך הכרה בעובדה ש"יצר האדם רע מנעוריו". בכולנו יש צד חייתי ואגואיסטי שעלינו לכבוש (כפי שבא לידי ביטוי בהתנהגות עשיו). אדם לא בוגר, שעדיין לא ויתר על רוח השטות הטבעית שקיימת בתוכו, עלול להרגיש "פראייר" כשהוא עושה משהו עבור הזולת. מי שטרם הפנים שתפקידו פה הוא להפיץ אור סביבו, בקלות עשוי למצוא עצמו מתחשבן מול אשתו כמה פעמים הוא הוריד את הזבל ועשה קניות מול כמה פעמים היא הכינה ארוחת ערב ועלול לחשוב שהוא "אכל אותה" בכל פעם שהוא קם בשלוש בבוקר להחליף לילד שלו חיתול או כשהוא מסתכל על הצלוליטיס של אשתו ונזכר ברגליים החטובות של המזכירה במשרד. להיות בוגר פירושו לקבל את מה שהקב"ה שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, לשמוח עם זה ולחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת - ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה.

בכל אחד מאיתנו יש בתוכו יעקב קטן, כמו שגם עשיו קטן. בכולנו טמונים שני לבבות עם רצונות ומאוויים שונים ואף מנוגדים. האחד אוהב לעשות דברים טובים ונכונים, ואילו השני מעדיף לנהוג באנוכיות. על מנת לבחור בטוב עלינו להיות מודעים למאבק המתחולל בקרבנו. אנחנו רוצים לנצל טוב את הזמן שלנו אבל מתחשק לנו לדחות את הדברים לאחר כך. אנחנו רוצים לאכול אוכל בריא אבל בא לנו על עוגת שוקולד. אנחנו רוצים לקנות חוכמה אבל מתחשק לנו לראות את התוכנית בטלוויזיה. המאבק הפנימי הזה הוא ביטוי של הקונפליקט בין הגוף והנשמה. הנשמה הנצחית שבנו רוצה לעשות את הדברים הנכונים: לאהוב את האחרים, לשאוף לצדק, להתחשב בזולת, לנהוג בהגינות, בכבוד ובאחריות. הנשמה מתאווה להגשים את הפוטנציאל שבה. לעומתה, הגוף שלנו, שסופו עפר, מחפש את הסיפוק הרגעי. הוא נמשך את ההנאות שבאכילה, בשינה ובבטלה. בכל החלטה שני הלבבות מתנגשים ויוצרים דילמה. על מנת לנצח במאבק יש להתמקד בשאיפה הפנימית להיות ולעשות טוב. יש לזכור שהתאוות הגופניות מבלבלות את דרך המחשבה שלנו. חומרנות עלולה להיראות כל כך מושכת, עד שאנו עלולים לטעות ולהאמין שזה מה שאנחנו באמת רוצים. על מנת לחשוף את הקונפליקט האישי בכל רגע מומלץ לשאול שתי שאלות פשוטות: "מה אני רוצה לעשות?" וכנגד "מה מתחשק לי לעשות?" מה שאנחנו רוצים לעשות הוא בדרך כלל הדבר הנכון, בעוד שמה שמתחשק לנו הוא הבחירה הנוחה יותר ולא בהכרח הבריאה והאמיתית. כאשר אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו מודעים לקונפליקט, קל לנו הרבה יותר להקשיב טוב יותר לקולו של "הלב הטוב" ולהשתיק את זה האנוכי.

מוטיב-העל של היהדות הוא המסוגלות להשתפר ולהשתנות. להשתנות ממה שהיינו קודם ולהפוך לאנשים חדשים, כשהרעיון העומד מאחורי זה, הוא "אחריות אישית". אנו אחראים למעשינו ואיננו חיים בריק. לכל מה שאנו אומרים או עושים, יש השפעה ותהודה בעולם. לא נגזר עלינו לצעוד לנצח במסלול טבעי ובלתי משתנה ויש לנו את היכולת, אם רק נבחר בכך, לשנות את דרכינו ולהתעורר מהתרדמה שהחיים ודפוסי החשיבה של השגרה כפו עלינו. על מנת להשתנות יש לעצור, להתבונן בעצמינו. ברצונות שלנו וכמובן במערכות היחסים השונות שעוטפות אותנו. ההתבוננות הזו כה חשובה בתוך השצף קצף של החיים. היא מאפשרת להתכוונן ולהשתפר. היהדות קוראת לכל אחד לחזור בתשובה בכל יום מחדש. למונח "חזרה בתשובה" יש יחסי ציבור רעים מאוד בקרב ציבור גדול והוא מתקשר בהכרח עם התבדלות דתית ועזיבת העולם "הישן". בפועל, "חזרה בתשובה" היא קריאה לכל אחד לשוב ולחזור אל המהות הבסיסית ביותר שלו. כולנו כתינוקות ובהמשך כילדים נולדנו וגדלנו כאנשים פשוטים, רכים, הסתפקנו במועט, חייכנו לכולם, סלחנו הרבה יותר בקלות ונתנו אמון באנשים. הקריאה בפרשת השבוע הנוכחית והדיון במאבק המהותי בין שני האחים, המייצגים שתי תפיסות עולם שונות, מהווה עבור כל אחד הזדמנות מצוינת לשאול את עצמו שוב מחדש מה הוא ומי הוא? ואף יותר חשוב - מה ומי הוא רוצה להיות?.

קורות פרשת "תולדות" בקצרה:

• לאחר 60 שנות עקרות המלוות בתפילות רבות ריבקה הרה ליצחק. ריבקה חשה בתנועות מואצות בקרבה ומגלה כי בבטנה תאומים.
• ראשון נולד עשיו הערמומי וגס הרוח, ומיד אחריו, אוחז בעקבו, יעקב, העדין וישר הדרך.
• עשיו מוכר ליעקב את הבכורה בעבור נזיד עדשים מהביל שיעקב הכין.
• יצחק וריבקה עוברים קשיים שונים בארץ פלישתים.
• יעקב בסיוע רבקה מתחפש לעשיו ומקבל מאביהם, יצחק, את ברכת הבכור.
• יעקב נאלץ לברוח מהבית בפני כעסו של עשיו שהתעשת וגילה על גניבת בירכת הבכורה.

שבת שלום, ניר אביעד J