יום רביעי, 25 בנובמבר 2009

פרשת "ויצא" – על אהבה, זוגיות ושלום בית

בס"ד


בס"ד
פרשת "ויצא" – על אהבה, זוגיות ושלום בית
פרשת "ויצא", שעולה בדרמטיות ובעוצמות הרגשיות שבה על כל טלנובלה עכשווית, מתארת, בין היתר, את סיפור אהבתם המורכב והמופלא של יעקב ורחל. כזכור, יעקב חפץ להינשא לרחל, ולבן אביה הטיל עליו לשם כך עבודה כרועה צאן למשך שבע שנים (אשר בהמשך מתארכות לשבע שנים נוספות). חרף תקופת ההמתנה הארוכה והצפייה לאיחוד הרוחני והגשמי, התורה מספרת לנו שזמן זה עבר על יעקב במהירות רבה אודות לאהבתו הגדולה ולשאיפתו לממש אותה ולהיטיב לאשתו לעתיד – "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". אפשר לדון בפרשה מאלפי כיוונים שונים וכולם יהיו אקטואליים בצורה מדהימה לחיים של כולנו כאן ועכשיו. בעידן בו אחוז הגירושין ובעיות בין בני זוג מרקיעים שחקים, בחרתי לעסוק דווקא בנושא אהבה וזוגיות נכונה ובריאה, כפי שעולה מסיפורם של יעקב ורחל.
בתלמוד מיוחס לרבי עקיבא האמירה: "איש ואישה זכו – שכינה בניהם. לא זכו – אש אוכלתם". המילים איש ואישה מורכבות מהמילים אש ואש + האותיות יה (אחד משמות השם). הרמז בדבר הוא שכדי לזכות בשכינה (אור נפלא שממלא את הבית ואת הנפש) צריך להכניס לקשר את הקב"ה (הקדוש ברוך הוא), אחרת נשארים רק עם אש ואש וזה כידוע לא מביא למקומות טובים... מה הכוונה להכניס את הקב"ה לקשר? להכניס את תכונותיו - חברות, שמחה, פרגון, ויתור, חום ואהבה. כדי שזה יקרה צריך לעמול! על מנת לחיות בהרמוניה ביחד יש להתאמץ. זה לעולם לא יבוא מאליו!
הזוגיות לפי היהדות זו עבודה רוחנית. כדי לדעת כיצד לגשת אחד אל השני צריך קודם להבין מה פרוש זכר ונקבה. על פי היהדות, האיש והאישה הם שני חלקים של אותה נשמה שהתפצלה לשניים לפני ירידתה לעולם ובעצם בחתונה הם נהיים שוב נשמה אחת. בספרי הקודש אדם לבד מכונה "פלגא גופא" (חצי גוף) ורבים הם כיסופיו למצוא את החצי השני שלו. זו הסיבה העמוקה מדוע אנחנו כה נמשכים אל בני המין השני. אנחנו מחפשים את החצי השני של הנשמה שלנו כדי להגיע למצב של אחדות ושלמות פנימית.
השלב השני, לאחר האיחוד, הוא לחיות חיים נכונים ביחד. כשזה קורה יורד לעולם אור אלוקי גדול שמשפיע על הזוג עצמו ועל כל סביבתו. החיבור הראשוני בחופה חזק מאוד, אולם מבלי שמשמרים ואף מגדילים ומחזקים אותו הקשר ילך אחורה. הדבר משול למים, אשר חייבים להמשיך ולזרום כדי להישאר טריים ומתוקים. מים שעומדים במקום די במהרה מבאישים וכבר אינם ראויים לשתייה. משמעות המילה "אהבה" היא לא "תשוקת בשרים" או "מילוי אינטרסים הדדיים". משמעותה היא אחדות. כשזוג חי נכון נוצר בניהם משהו חדש, שלישי, שעוצמתי הרבה יותר מצרוף שני החצאים הקודמים. אחדות זוגית אמיתית אינה מסתכמת רק כשאיש ואישה מתחתנים, גרים יחד, משלמים משכנתא ומולידים ילדים, אלא כוללת איחוד רוחני ממש. כשעושים את זה נכון רמת החיבור והקשר רק הולכת ועולה ועם הזמן הזוג נהיה ממש אחד. לצערנו היום התמונה אצל זוגות רבים הפוכה – מתחילים באופוריה גדולה, מספקים בעיקר רק את התשוקות והצרכים הגשמיים (צרכים פיזיים, חברתיים וכלכליים) אחד של השני ולאט לאט הקשר הולך ודועך עד שמגיעים לאחוזי גירושין מטורפים של 50% או במקרה הטוב למצב של שלום קר של "אל תפריע לי" ו"אני לא אפריע לך".
כדי לפתח נכון את הזוגיות צריך להבין שאהבה זה לא דבר מקרי ואינסטינקטיבי שנוצר במקרה כתוצאה מכימיה ופיזיקה נכונה בין שני אנשים. אהבה זה דבר שנבנה ועל אהבה עובדים. לאהבה נכונה ואמיתית קוראים בפשטות "שלום בית". מי שחושב שזה יבוא באופן טבעי טועה. אם אין אהבה שהולכת ומתגברת משמע שלא עבדנו מספיק או שלא עבדנו נכון. כשעובדים בצורה האמיתית מגיעים ממש לדרגה של אחדות. זה לא קל אבל זאת ההתמודדות הכי חשובה של האדם בחייו. בספר הזוהר סופר על שני לוחמים בתקופת המקרא שחזרו ממלחמה קשה בשדה הקרב. שאלו אותם בדרכם לביתם "מאיפה באתם?" והם השיבו "מהמלחמה הגדולה". אמרו להם: "חזרתם מהמלחמה הקטנה. המלחמה הגדולה מחכה לכם בבית". להיות סבלני, קשוב ובעיקר נותן זאת מלחמה לא פשוטה בטבע הבסיסי האנוכי של האדם, אולם זאת המלחמה הכי משתלמת וכדאית שיש! אנשים חושבים בטעות שאת מירב כוחותיהם ומרצם הם צריכים להשקיע "במלחמות" שבחוץ – בעבודה, בעסקים, ביחסים שמחוץ לבית. רבים מאיתנו שכחנו מה העיקר ומה הטפל בחיים. בחברה המודרנית עולם הערכים התהפך ולכן כל כך הרבה אנשים סובלים בעצמם וגורמים סבל ליקיריהם לשווא.
תופעה בעייתית נוספת כיום היא זוגות שממהרים להתייאש ולפרק את הזוגיות והבית. על פי האמונה היהודית, הקב"ה בעצמו הוא זה שמזווג זיווגים ומחליט מהשמיים מי יתחתן עם מי כדי לסייע לכל אדם להגיע לעבר התיקון האישי והזוגי שלו. לפיכך, כל זוג יהודי שמצא עצמו מתחת לחופה פרוש הדבר שרצון השם שכך הדבר יהיה ולכן אין למהר ולהרים ידיים, אלא למצות את כל הדרכים כדי להגיע לשלום בית ולמנוחה והנחלה הנכספים. בנוסף, ידוע שבמקום בו לאדם יש קושי מסוים משמעות הדבר שבמובנים מסוימים יש לו שם משימות ותיקונים רוחניים שעליו לעבור, ולכן אסור להתייאש מהר מידי. אדם שבורח מהתמודדות אמיתית עם תכונות מסוימות בעצמו ועם קשיים מסוימים בזוגיות בהכרח יתקל באותם קשיים ובעיות גם בקשר הבא שלו. כמובן שהיהדות מכירה בגירושין ויש מצבים שזהו הפיתרון הנכון, אולם הוא צריך להיות המוצא האחרון לאחר שבאמת שני בני הזוג ניסו לעבוד ולתקן את המידות שלהם ולמצוא את הדרך לאחדות. ישנם זוגות שחיו שנים רבות מאוד בסבל ושנאה הדדית עד שהחליטו לשנות את המציאות שלהם והצליחו ממש לשקם את הקשר. בעזרת אמונה ורצון טוב זה אפשרי!
ננסה לדון במספר עקרונות בסיסיים המהווים את התשתית לפיתוח תקשורת זוגית בריאה. ייתכן שחלק/רוב המונחים כבר מוכרים והאוזן עייפה מלשמוע אותם. דווקא משום כך מומלץ להתאמץ במיוחד ולחפש היכן הדברים פוגשים אותנו כמו וזו הייתה הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בהם.
הכלל הראשון והחשוב ביותר למען שלום בית זה לחפש קודם כל את טובתו של הצד השני. תפקידינו בזוגיות הוא לתת לצד השני ולהשפיע לו טוב מבלי להתחשבן מה אני מקבל בחזרה ועד כמה זה משתלם לי. כששני בני הזוג חיים יחד בתפיסה הזו של נתינה לטובת השני הם יחוו גן עדן כבר פה בעולם הזה. במקום לחשוב "מה לי נוח?", "מה אני רוצה?" ו"מה לי נעים?" יש להפך את המחשבה ל"מה לו/לה נוח?", "מה היא/הוא רוצה?" ו"מה לה/לו נעים?". כשרק צד אחד חי ומתנהג בצורה הזו קשה הרבה יותר מאשר כששניהם חיים כך, אבל עדיין זה אפשרי ובכוח טוב ליבו הוא יצליח לסחוף גם את הצד השני.
חכמי התלמוד קבעו לנו את שביל הזהב בזוגיות בדרך לבניית קשר איתן – "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו". כלומר, על הגבר לאהוב את האישה ממש כמו שהוא אוהב את עצמו ועליו לכבדה ולדאוג לה אפילו יותר מאשר הוא מכבד ודואג לו עצמו. כמובן שהדברים נוגעים גם למידת הקשר וליחס של האישה כלפי בעלה.
איך זה בא לידי ביטוי בחיי היום-יום? בשעת מחלוקת במקום שכל אחד מבני הזוג יתבצר בשלו וייוצר קונפליקט או שבמקרה הטוב הם יסכמו על פתרון ביניים ממנו אף אחד לא באמת יהיה מרוצה של עשיית האמצע, עליהם לנהוג אחרת. הגבר צריך לומר לעצמו: "מה שאני רוצה לא באמת כל כך קריטי. מה שבאמת חשוב זה שאשתי היקרה תהיה מרוצה. בשביל מה באתי לעולם אם לא בשביל לשמח ולרומם אותה?". במקביל, האישה תאמר לעצמה: "הדבר החשוב ביותר בעולם מבחינתי זה בעלי. אעשה את רצונו כדי לשמח אותו". במצב כזה נוצרת "מלחמה" הפוכה בה כל אחד רוצה לרצות ולשמח את השני והם "רבים" מי יקבל את הדעה של השני. חז"ל אמרו שמלחמות כאלה הקב"ה מאוד אוהב והן מסיבות לו נחת רוח. התוצאה הסופית בדר"כ תהיה להגיע לדרך האמצע בין הרצונות של שניהם, אולם במקום להגיע לשם ממורמרים וכעוסים, כמו בדרך הרגילה, הם יגיעו לשם בשמחה ובנועם. לחיות כך זה עונג עילאי אבל זה קשה מאוד. הקושי נובע מהגאווה שלנו שאומרת לנו שאנחנו הכי חשובים, משמעותיים וצודקים ועל הצד השני להכיר בזה ולכבד רצוננו. הכלל הזה נכון בזוגיות ונכון גם בכל אינטראקציה וסיטואציית חיים אחרת. סיפור יפה מיוחס לרבי מילובביץ. יום אחד שאל אותו אחד מחסידיו מה דעתו על הסברה שקיפול הטלית ביום שבת בהידור רב מול האישה זה סגולה לשלום בית? הרבי ענה לו: "אתה רוצה לשמוע סגולה אמיתית לשלום בית? במוצאי שבת תיקח את הסינר במטבח, בהידור רב תקשור אותו סביב המותניים ולך תשטוף את הכלים שבכיור!". והמבין יבין.
כלל נוסף הוא שכשיש משהוא לא בסדר בזוגיות לעולם לא להאשים את הצד השני, אלא לבדוק את עצמינו. חז"ל לימדו אותנו כלל גדול: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" - כמו כשהאדם מסתכל על בבואתו במים ורואה את עצמו, כך גם מה שקיים בלב של הזולת כלפינו זו השתקפות של מה שיש בלב שלנו כלפיו. הבעל שם טוב נהג לומר שהעולם הוא מראה אחת גדולה והאדם רואה בכל מקום אך ורק את מה שקיים בתוכו עצמו. כשאדם לא אוהב מישהו אחר אז אותו אדם לא יאהב אותו בחזרה, ולהיפך. ולכן באותו האופן שבו אנחנו מסתכלים, חושבים ומרגישים כלפי הזולת , כך הוא יסתכל, יחשוב וירגיש כלפינו. מה שאדם משדר כלפי הזולת זה מה שהשני יחזיר אליו. בן זוג שנותן לצד השני, מעניק לו את כל הטוב האפשרי שביכולתו לתת לו ורוצה לרצות ולשמח אותו יצליח לגרום גם לצד השני להרגיש ולהתנהג כך. מאידך, אדם שבא לבן זוגו כעוס, בעל תביעות וטענות, מריר וחסר סבלנות – זה בדיוק היחס שהוא יקבל בחזרה. לפיכך, הדרך האמיתית והאפקטיבית ביותר לשנות התנהגות שלילית של הפרטנר היא לשנות בתוכנו את אותה תכונה או תכונה דומה שמפעילה הצד השני. מי שמרגיש שבן הזוג לא טוב ומתחשב בו מספיק שיבדוק מה לו עצמו יש עמוק בלב כלפיו. מספיק שבן זוג אחד מחליט לחשוב על השני מחשבות חיוביות, הדיבור שלו כלפיו יהיה חיובי וכך גם המעשים.לאדם זה מובטח שלאחר זמן מה גם בן/בת זוגו ידבק ב"וירוס" החיוביות הזה והם יחדיו יכנסו ללופ של ותרנות, פיוס, הבנה ולבסוף שלום בית ואהבה. הרמב"ם הוסיף ואמר על הנושא שאל לאף אדם לנסות לשנות אף אחד אחר. זה אף פעם לא מצליח ורק מכניס מתחים וכעסים נוספים ומיותרים. כל אדם צריך לעשות "בדק בית" כן ונוקב עם עצמו ולתקן אך ורק את דרכיו.
יש לזכור שלא מגיע לנו שום דבר כמובן מאליו ושבן/בת זוגנו לא חייב לנו כלום. יש נשים שחושבות שתפקיד הגבר לשרת אותן ומאידך יש בעלים שחושבים שאשתם היא המשרתת הצמודה שלהם. זאת היא כמובן תפיסה שגויה על החיים שסופה פיצוץ. אין דבר כזה "מגיע לי". כשלוקחים את הצד השני כמובן מאליו ייתכן שבהתחלה הוא ישאב אל תוך התפקיד הזה, אך לבסוף הוא ימרוד ונפסיד אותו. לגיטימי לחלוטין לבקש בנימוס מבן/בת הזוג את שאנחנו צריכים ורוצים ולהסביר אחד לשני מהם הציפיות הכלליות אחד מהשני, אולם במידה והם לא מתמלאות, לעולם אין לכעוס על שרצוננו לא סופק. בנוסף, אל לנו לשכוח את מילות הקסם "תודה" ו"בבקשה". זה לא מובן מאליו שהגבר עובד שעות רבות כדי לממן את צרכי המשפחה ולא מובן מאליו שמחכה לו בשובו הביתה ארוחה חמה ומושקעת. כשהעניים פקוחות לראות את הטוב היום-יומי, שאנחנו זוכים לו, מתפתחות הערכה והכרת תודה שחיוניות לכל קשר זוגי. כאשר לא מובן מאליו שבן/בת הזוג עושה עבורי משהו אפשר באמת להכיר לו תודה אמיתית על מה שכן עושה ולהרגיש מאושר שזכינו לפרטנר שכזה. מציאות הפוכה של תביעות הדדיות אינסופיות מולידה תסכולים, כעס, האשמות ולבסוף פרוד.
לנסות להימנע ככל שניתן מביטויי כעס בבית. כתוב בספרי הקודש שכל עבירה/חטא שאדם עושה פוגע בו בחלק מסוים מהנשמה, אבל הכעס פוגע בנשמה כולה. חז"ל התריעו ש"כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו" ושכעס משול לעבודה זרה. אין מקום לכעס בשום תחום בחיים ובטח ובטח שלא בזוגיות שהיא "המשכן" ו"בית המקדש" הפרטי של כל זוג. כדי להתמודד עם הכעס צריך לחזור ולזכור שלא מגיע לנו כלום, שכן כעס מתעורר כשאנחנו לא מקבלים את מה שרצינו. דוד המלך כתב בתהילים "הייתי שפל בעיניי" – כשמורידים את הגאווה, מיד רשימת התביעות הבלתי פוסקת מהעולם נעלמת ואפשר לקבל ממקום נקי כל דבר שקורה בשמחה ובהכרת תודה. רובינו ביציאה לעבודה/לפגישה עם חברים/למכולת עוטים מסיכה מסוימת של נחמדות וסבלנות, וזאת משום שברור לנו שלרוב הסביבה לא תקבל את החלקים הפחות נעימים שלנו (כמו הכעס והקטנוניות) ותדחה אותנו. למרבה האבסורד, דווקא בבית, היכן שאנחנו אמורים יותר מכל לשמור על אווירה נעימה, אנחנו נותנים דרור לצדדים הנמוכים שלנו, מרשים לעצמינו להוריד את המסכה ולשוב להיות פחות נעימים. דרך העבודה הנכונה היא דווקא בבית לעטות מסיכה של רוך ונועם עד ש"מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".
אחד הכללים הקשים אך החשובים ביותר בזוגיות הוא לא להעיר לשני הערות מתוך רצון וציפייה שהוא ישתנה. כל אחד היה שמח לתקן אי אלו "פגמים" אצל בן/בת הזוג, להסיר תכונות מסוימות ולצייד באחרות שיותר נוח לנו לחיות איתן. זו טעות גדולה מאוד!! אדם שמעירים לו הערה והוא לא בנוי לשמוע אותה אוזניו נאטמות ומילותינו רק ירגיזו וירחיקו אותו יותר. בדור בו אנו חיים רוב האנשים לא בנויים לשמוע דברי תוכחה מאף אדם אחר. ע"י האשמות וביקורתיות פשוט אי אפשר לשנות אף אחד. המונח "ביקורת בונה" לא באמת קיים. כה ספורים הם המקרים ש"ביקורת בונה" מצד בן/בת הזוג באמת גרמה לצד השני להשתנות ומאידך כה רבים הם המקרים שהדבר החריף את הקושי והמשבר. הדרך היחידה "להעביר מסרים" היא להראות דוגמא אישית נכונה לאותה התנהגות או תכונה ואז אולי יהיה סיכוי קטן שהצד השני יתרשם מדרך הפעולה שלנו וירצה מיוזמתו לחקות ולסגל אותה לעצמו. אדם כנה עם עצמו יגלה שאנו מעירים לאו דווקא מתוך אהבה נטו לשני, אלא יש לנו אינטרסים שהפרטנר ישתנה לפי מה שנוח ומתאים לנו. בכל מקרה, חשוב שנפנים את ההבנה שאין תפקידינו לשנות ו"לחנך" את בן/בת זוגנו ולהפוך אותו לאדם "טוב". נשאיר את השאלה האם הוא טוב או לא לאדם עצמו ולקב"ה.
תכונה נוספת וחשובה מאוד שאדם יכול לרכוש בעמל ועבודת מידות מאומצת זו סבלנות. סבלנות זאת היכולת לקבל בשמחה את העובדה שבן/בת הזוג שלי שונה ממני, שיש לו/לה צרכים אחרים, מבנה רגשי ושכלי אחרים, רצונות אחרים ותחומי עניין אחרים. מי שאין לו סבלנות מעיר לבן/בת זוגו מדוע הוא שונה ממנו בכל פעם שהשוני יוצר חיכוך. אין לצפות שתהליכים יתרחשו ברגע אחד. ייתכן שבן/בת הזוג שונים מאיתנו כעת ועם הזמן הדמיון ילך ויגדל וייתכן שהפער לעולם יוותר גדול. בכל מיקרה ומצב יש לאהוב אותו/אותה, לשפוט אותו/אותה תמיד לכף זכות ולחשוב עליו/עליה רק מחשבות חיוביות. לכל אדם יש את קצב ההתפתחות שלו ויש לתת לו להתקדם בדרך שלו (ולא דווקא בדרך שלי). אישה אינה בנויה כמו גבר. לכל אחד יש תדר שונה (האישה יותר רגשית והגבר יותר שכלי) וצריך לדעת כיצד מחברים את שני העולמות האלה בסבלנות. זה אפשרי רק בתקשורת טובה, בדיבורים של רוך, במתינות ובאהבה. במצב בריא שכזה כיף לבוא הביתה. זה לא עונש לחזור מיום עבודה במשרד אל האישה והילדים, אלא זכות ומשאלת לב.
כשזוכרים ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", שלעולם אין לבוא בתלונות ותביעות לבן/בת הזוג, שאין מקום לגאווה וכעס, שיש לנהוג בכבוד הדדי ובסבלנות ומעל הכול כשזוכרים שאת מצוות "ואהבת לרעך כמוך" יש לקיים קודם כל בזוגיות, אז מתוך כל אלה נוצרת האחדות הנכספת. במצב זה הזוגיות מהווה "בית הגידול" הפורה ביותר להתפתחות אישית וזוגית ואיש ואישה יכולים לזכות בשכינה מבלי שאש אוכלתם. בעזרת השם בשלוב עם מאמצים שלנו נזכה כולנו לנחת ולשלום בית אמיתיים.
קורות הפרשה בקצרה:
  • במקום בו עתיד לקום בית המקדש חולם יעקב את חלומו המפורסם על "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". יעקב זוכה במעמד זה לברכות מהקב"ה ולהבטחה לזרע ולארץ.
  • מסעו של יעקב לארץ חרן לבית דודו לבן בעקבות הבריחה מאחיו עשיו.
  • לבן מבטיח ליעקב, כשכר עבודה של 7 שנים, להשיא לו את ביתו הצעירה רחל, אולם בפועל לבן מרמה אותו ומשיא לו את האחות הבכירה לאה. יעקב עובד 7 שנים נוספות וזוכה לשאת לבסוף גם את רחל.
  • לאחר תקופה קשה בבית לבן, מחליטים יעקב, לאה ורחל לברוח מחרן לכיוון ארץ ישראל.
שבת שלום, ניר אביעד J

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מעתה ניתן להגיב רק בבלוג החדש

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.