יום שני, 10 באוגוסט 2015

פרשת "ראה" - תקופת בחירות לפנינו

בס"ד

פרשת "ראה" נפתחת במשוואה ברורה שמציב משה רבנו לפני בני ישראל - לפניכם ברכה וקללה. בידכם לקבוע האם חייכם יהיו מבורכים, נעימים ומלאי שפע, או לחלוטין מקוללים, קשים ומלאי ייסורים. הבחירה היא לחלוטין שלכם.
אומנם הכול ידוע מראש, ובכל זאת הרשות נתונה. בזכות קיום המצוות, בזכות ההתגברות על האגואיזם והעצלנות עימם כולנו נולדנו ובזכות ההשתדלות לאהוב ולתת תוכלו להכריע האם פניכם לברכה או חס ושלום לקללה. כל כך פשוט, אך יחד עם זאת כל כך מורכב...
"זה לעומת זה עשה אלוקים" אומר לנו שלמה המלך בספר "קהלת" ובעצם הוא רומז לנו על אותה נקודה בדיוק – הבחירה היא שלנו. 
מי לא רוצה להיות אדם טוב יותר, בריא יותר, חזק יותר, נעים יותר וסבלני יותר? ובכל זאת, למה זה כל כך קשה לנו?! סימן ההיכר הבולט ביותר של מין האדם הוא היותנו בעלי יכולת לבחירה חופשית, וזאת בניגוד לכל יתר הברואים (כולל המלאכים), שכל מהלכיהם מוכתבים על פי חוקים קבועים הניתנים לחיזוי מראש. דרכי התגובה של האדם לכל מצב אפשרי הן רבות ומגוונות, בחירותיו מגדירות אותו ואת אישיותו, ואפשרות זו היא ההופכת אותו מ"מכונה מתוכנתת" לנזר הבריאה. מחשבותינו, מילותינו ובעיקר מעשינו יכריעו האם נזכה ונבחר בחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא, או לחלופין לסבל וריחוק מעצמינו ומסביבתנו.
"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך" נכתב במשנה, כלומר בכוח מעשינו להכריע האם ניטה לצד הברכה או חלילה לצד הקללה. 
אילו לא הייתה יכולת בידי האדם לבחור בטוב או ברע לא היה מקום לציוויים שנאמרו בתורה. אין מקום לצוות על מי שהוא כפוי ואינו בעל בחירה. באותה מידה גם לא היה מקום לתת לאדם הכפוי שכר על מעשיו או עונש על מחדליו, שהרי הוא לא פעל מתוקף בחירתו החופשית. כוח הבחירה שקיבל האדם מקורו בעובדת היותו "נברא בצלם אלוקים", ולכן רק הוא זה שקובע את איכות חייו.

הפסוק בספר איוב אומר: "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד". "פרא" הוא דבר שאינו מעוצב, אינו יודע גבולות, פורץ לכל אשר יחפוץ – כמו "שיח פרא", שצומח ללא השגחה והכוונה. כך גם תינוק קטן – מטבעו אין לו ריסון והגבלות. כל עולמו סובב סביב סיפוקיו, תאוותיו ורצונותיו, והכול משועבד לו ללא מחויבויות מצדו. אילו האדם ימשיך לגדול ללא הדרכה והכוונה, ללא גבולות ברורים וקבלת סמכות, הוא יהפוך ברבות הימים מ"עיר פרא" קטן לחמור גדול. אדם כזה חושב שכל העולם משועבד לרצונותיו, כל האמצעים כשרים להשגת תאוותיו, בשרירות ליבו הוא פועל, והוא אינו מקשיב לאנשים סביבו המנסים לתקשר את רגשותיהם ורצונותיהם עימו. אם הוא אינטליגנט הוא יעטוף את "פראותו" בעטיפות יפות ואולי אף ייראה נימוסי ו"יפה נפש", אולם במהותו הוא עדיין יישאר "פרא" ללא שום ריסון עצמי אמיתי. לצערנו מסתובבים בנינו לא מעט אנשים כאלה, ועם יד על הלב – אפילו בכל אחד מאתנו מסתתר חמורונצ'יק קטן ואנוכי שכזה. מאה ועשרים (בשאיפה...) שנות חיינו לא ניתנו לנו לחינם. תפקידנו בזמן היקר הזה להפוך מחמורים לבני אדם.
אל לנו להניח לדברים פשוט "לקרות". עלינו להתבונן במתרחש ולשאול את עצמינו מהי הסיבה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מה אנחנו רוצים באמת? האם הבחירות שלנו בחיים הם של "טייס אוטומטי" שהפעלנו אי שם בעבר או שהם פרי החלטה מושכלת ועכשווית? החלטותינו מעצבות את חיינו וקובעות את גורלנו. אם לא ניקח פיקוד ונשאר צופים מן הצד, החיים יחלפו על פנינו. החיים שלנו מלאים בנקודות בחירה. כשקורה לנו אירוע שלילי אנחנו יכולים ליפול לעצבות ולדיכאון, להאשים את הסביבה ולהפוך לאנשים ציניים וממורמרים, או לחלופין לבחור להיות חזקים, לראות את החיובי ולדבוק בשמחה. 
בחירה חופשית היא הבחירה בין חיים בריאים לבין מוות רוחני וערכי. על כך כתבה התורה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל).
למה אנחנו עצלנים? למה אנחנו אוכלים יותר מדי או לא יכולים להפסיק לעשן? למה אנחנו נוטים להתעצבן ולכעוס במהירות? בתוך כל אחד מאתנו מתנהל ללא הרף קרב אימתני. זהו הקרב בין תשוקות ומאוויי הגוף לבין שאיפות הנשמה, או במילים אחרות בין ה"חלק אלוקה ממעל" שבנו לבין הנפש הבהמית שיש בכל אחד.
"לפתח חטאת רובץ...ואתה תמשול בו" - המאבק הפנימי הוא חלק מחיינו וחובה עלינו לכבוש את אותה נפש בהמית, אשר רואה רק את עצמה וכל שחשוב לה זה ה"אני" – הכבוד, המעמד והנוחות החומרית. ישנם זמנים בהם אנחנו יודעים באופן אובייקטיבי שמשהו נכון עבורנו, אך התשוקות הגופניות שלנו מפריעות ומטשטשות את שיקול הדעת. מי לא מכיר את הסיטואציה בה אנחנו מנסים לרדת במשקל ומישהו מציע לנו פרוסה מגרה ביותר של עוגת שוקולד עתירת קצפת. התגובה הראשונה היא, "לא, אסור לי, אני בדיאטה". אבל בעודנו בוהים בעוגה, גופנו מדבר בקול אחר: "רק חתיכה קטנה, מחר בטוח נתחיל את הדיאטה מחדש". מכאן הדרך של פצצת הקלוריות הזו אל הפה שלנו קצרה ביותר. הגוף אינו אומר: "תשכח מההבטחות שלך לעצמך, אכול את העוגה ותהיה שמן" משום שהוא יודע שאנחנו נדחה על הסף את צורת השכנוע הזאת. במקום זאת, הוא מניח לנו להאמין שאנחנו יכולים לוותר רק קצת ועדיין להיות בשליטה. מסיבה זו הגוף הוא אויב ערמומי ובכל פעם שאנו נכנעים לו אנחנו רק גורמים לכך שיהיה לנו קשה יותר לעמוד בפיתוי בפעם הבאה.

מעבר לתכתיבי היצר והגוף, רוב האנשים נכנעים לתכתיבים החברתיים שמופעלים עליהם (מבית הוריהם, דרך השכונה והחברים ועד האופנות החולפות שמכתיבה לנו הטלוויזיה). בסופו של דבר רבים מאתנו מוצאים עצמם נדחקים אל תוך השבלונה של עבודה במשרד בין 9:00 ל-18:00, נסיעה במאזדה 3, נופשון שנתי באנטליה (עד שהטורקים התחילו להשתגע), בילוי באותם מקומות, לבישת אותם בגדים, חבישת אותן משקפי שמש ונעילת אותם מותגי נעלים. בחירה חופשית כמעט ולא קיימת במציאות החיים הזו. מעבר לכל אלה, הסביבה משפיעה בצורה מהותית גם על אופן החשיבה שלנו ועל הרמה המוסרית לפיה נחיה ונפעל. אחד הדברים הבולטים בדורנו הוא שנעלמה הבושה. אם בעבר אנשים התביישו בהתנהגותם הלא נורמטיבית ובסתר העלימו מיסים/השתמטו משרות מילואים/לכלכו את הטבע/ וכו', היום הלך הרוח הכללי אומר שמי שלא עושה את כל אלה דווקא הוא הלא נורמטיבי, או בלשון הרחוב ה"פראייר". כאשר זהו הלך הרוח הכללי בחברה אין ספק שלמקומות הנמוכים והשליליים שבתוכנו יש יותר לגיטימציה לבוא לידי ביטוי משום שיש פחות כוחות חברתיים שיבלמו אותם. דרגה גבוהה יותר של בחירה, אם כך, היא השקטה של הרעש החיצוני וניסיון להקשיב לנשמה ולהבין מה הקול הפנימי שבי קורה לי לעשות ומבקש ממני. 
חשוב להבין שגם ההקשבה לאותו "קול פנימי" צריכה להיות מוגבלת ויש תמיד לחשוד באותו קול שבשם הרצון ל"מימוש האמת האישית" קורה לנו בעצם להקשיב ליצר הרע שבתוכנו ולאותו עַיִר פֶּרֶא פרוע ובלתי מרוסן.

כיצד מתגברים על כל הכוחות הפנימיים והחיצונים שמושכים אותנו למטה? התשובה מתחילה בהכרה שיש בעולם ובחיים שלנו אמיתות שונות שיש להכירן, לכבדן ואף להרכין בפניהן את הראש. כך לדוגמא, ישנה את "אמיתת הזוגיות"שאומרת שעל מנת שקשר זוגי יצליח חובה עלינו תמיד להתגמש לטובת בן/בת הזוג ולוותר ככל שניתן, להתחשב בצרכיו, ללמוד להקשיב באמת, להפסיק עם הפלירטוטים והדמיונות על בני/בנות זוג אחרים, להוות בעבורו רשת ביטחון והגנה בפני כל תלאות וקשיי היום-יום, לא להעביר ביקורת על התנהגותו מתוך הציפיה שהוא ישתנה בהתאם למה שנוח ומתאים לנו וכו'. אם לא נקשיב לאמת הזו סביר להניח שהזוגיות שננהל תהייה מלאה בקשיים וריבים ואולי אף תסתיים בצער ובעוגמת נפש רבה. דוגמא נוספת היא "אמיתת ההורות" שאומרת שעל מנת שילדינו יגדלנו להיות אנשים עצמאיים, שמחים ומאושרים עלינו תמיד לתת להם אהבה ללא תנאי, לנשק ולספר להם עד כמה הם משמחים אותנו, לעשות איתם שיעורי בית בהיסטוריה ולהסיע לחוג חלילית (גם אם ממש לא מתחשק לנו) ולהימנע מביטויי כעס ומרמור לידם. אם לא נקשיב לאמת הזו אל לנו להתפלא אם לא ירחק היום וילדינו המתוקים יהפכו לקרים ומסוגרים כלפינו ואף יפתחו תסכולים כאלה ואחרים מהחיים. מכיוון אחר, ישנה את "אמיתת הפרנסה" אשר אומרת שעל מנת שנצליח לפרנס את ביתנו בכבוד וגם נהנה מעמלינו חובה עלינו תמיד לעשות את המיטב במטרה שהמעסיק שלנו ייצא נשכר ושהוא ירוויח מהעשייה שלנו, אסור לנו לשקר ולגזול מלקוחותינו או מהחברה בה אנו עובדים ומוטל עלינו להתאמץ כדי להיות ראויים לשכר. אם לא נקשיב לאמת הזו סביר להניח שפרנסתינו תהייה בדוחק, או לחלופין לא נראה ברכה ולא נהנה ממה שאנחנו כבר כן מרוויחים.
מובן מאליו שהמכנה המשותף לכל אותן אמיתות (ולרבות נוספות) היא העובדה שאותן עשיות לרוב קשות ומחייבות אותנו להתגבר על ה"נעים" והנוח". כל זה אפשרי רק אם מחליטים שתפקידינו פה בעולם הוא להדליק אור – לא להסכים לחושך ולסתמיות ולהיאבק על משמעות חיינו. המדהים הוא שבכל פעם שאנחנו "מנצחים את עצמנו" פתאום אנו מגלים כמה כיף להיות משפחה, כמה טוב להיות חבר של אשתי/בעלי, איזה מתוקים הם ילדיי, כמה נפלא לעבוד היכן שאנחנו עובדים, וכו'. יהודי זה אדם שיש לו אלוקים, הוא יודע שיש אמת שגדולה ממנו והוא מוכן להכפיף את הצד הנמוך שבו בעבור אותה האמת, הוא המשרת של אותה האמת. 
המסע הזה שנקרא "החיים" פרושו בדיוק כמו ביציאת מצריים ההיסטורית – לצאת מהמייצרים האישיים שכובלים כל אחד מאתנו ומהעבדות של עולם החומר והחושים המוגבלים. תפקידנו בעולם הוא להיות משרתים של האמת ולעשות "אוויר טוב" סביבנו, וכל זאת גם "כשבא לנו" וגם כ"שלא בא לנו" באותה המידה ובאותו היושר. במסע הזה אין כזה דבר "קרדיט מאתמול" והמאמצים שעשינו ביום שקדם לא נחשבים. מידי יום יש לעורר בנו מוטיבציה מחדש לבחירה בטוב ולהתנגדות לצד העצל והאנוכי.
להביא את הרעיונות הנעלים האלה אל תוך החיים ואל הניסיונות היום-יומיים זאת העבודה הכי קשה וחשובה. מצד אחד אנחנו באמת רוצים לבחור בטוב, אולם מהצד השני כל כך מאוהבים בהרגלים ובחולשות שלנו שקשה לנו להשתנות. חשוב לזכור שהקב"ה רוצה את הכנות שלנו ("רחמנא ליבא ביי") – אין טעם לשקר או להסתתר. גם אם אנחנו לא מי יודע מה, גם אם אנחנו מלאים בחטאים, אגואיזם ותאוות וגם אם נפלנו מיליון פעמים בדרך – לעצם הרצון שלנו בשינוי יש חשיבות אדירה והקב"ה מאוד מאוד אוהב אותו.

ואי אפשר בלי קצת דיבורים על אמונה. הרמה הנעלה ביותר של בחירה חופשית אינה רק כאשר אנו שואלים את עצמינו "מה הנשמה שלי רוצה?", אלא כשאנחנו שואלים את עצמינו "מהו רצון האלוקים?". כשרצון הבורא נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו, פירוש הדבר שהשגנו את צורת החיים הנעלה ביותר. במצב זה אנחנו משתמשים ברצוננו החופשי כדי להתמזג עם הכוח המשמעותי והחזק ביותר עלי אדמות – בורא העולם. הקב"ה, שברא את האדם ויודע יותר מכל את דפוסי התנהגותנו, נתן לנו את התורה כדי שיהיו לנו גבולות ברורים להתנהגות שלנו. מניסיון אישי ומניסיון של רבים נוספים, התורה מעדנת את אותו עַיִר, מרככת את הלב ועוזרת לוותר (ולו במעט) על האגו ועל התלות הבלתי פוסקת במה שחושבים עלי. תורה זה מלשון הוראה, היא מורה לנו על הדרך לתיקון האישי ולתיקון העולם. מאז שהיא ניתנה כבר אי אפשר לעשות את כל העולה על רוחנו. אסור לנו לחמוד את אשתו של השכן, לרכל על החבר בעבודה, כמו גם לאכול כל מה שבא לנו ואפילו להתחתן עם כל מי שמוצא חן בעינינו. על פניו חופש הבחירה שלנו צומצם, אולם ההיפך הוא הנכון! בזכות המגבלות הללו אנחנו יכולים להיות בני חורין אמיתיים. כל הורה ומחנך יודע לומר שילד שגדל ללא גבולות מתחנך להיות אדם פחות מוסרי ואף פחות מאושר. הסייגים, אם כך, דואגים להרחיק אותנו מהמכשולים השונים. אומנם לא תמיד אנחנו מבינים את כל ציווי התורה השונים, ובכל זאת אנו מאמינים שתפקידם להוביל אותנו בדרך הנכונה.
כמובן שרצון הקב"ה שנשמור את השבת, נאכל כשר, נתפלל וכו', אולם בראש ובראשונה הוא מעוניין שננהג בכבוד, בהגינות ובאהבה איש אל רעיהו. זוהי תמצית הבחירה החופשית הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה. הרבה יותר קל להיכנע לגוף וליצר הרע שקוראים לנו לקנא, לכעוס, לרכל, לדבר סרה, לתחמן, לשקר, לגזול וכו', מאשר לבחור להיות נעים, סבלני, ותרן ומדבר תמיד טוב על הזולת. נדרשת ערנות ומוטיבציה גדולה על מנת להתמיד ולהצליח במשימה. 

בפרשה הנוכחית, הקב"ה, באמצעות משה רבנו, קורה לנו לבחון שוב את רצונותינו ולשאוף אל הברכה ולא אל הקללה (כלשון הפרשה), כלומר לבחור תמיד בטוב. גם אם זה קשה וגם אם בתוכנו ובסביבתנו החיצונית ישנם קולות הפוכים, מפתים ומבלבלים - תמיד עלינו לבחור בטוב. חיזוק לדבר ניתן לשאוב מדבריו בגמרא של ריש-לקיש (שהיה גדול עברייני הדור באותה התקופה שחזר בתשובה ונהפך לתלמיד חכם עצום): "הבא להיטהר מסייעין בידו", כלומר מי שעושה את הצעד הראשון, ובלב תמים בוחר בדרך האמת - מובטח לו שהוא יקבל כוחות משמיים שיסייעו לו בתהליך. עם הבטחה שכזו כל שנותר לנו הוא להחליט שאנחנו רוצים מעתה לבחור אך ורק במה שבאמת נכון לנו ומוכנים לשלם בעבור כך גם ב"נעים לי" וב"מתחשק שלי" שמושכים אותנו מטה.

שבת שלום, ניר אביעד

משימה לשבת
השבת זו הזדמנות להתבוננות על האדם שהיינו רוצים להיות.
מה מפריע לנו מבחינה חיצונית ופנימית להיות האדם הזה?
מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לממש את הרצונות הטובים הללו?
איזה בחירות ו/או ויתורים ומאמצים אנחנו מוכנים לעשות כדי להגיע לשם?


סיפור לשבת – מתוך סיפרו של הרב חיים ולדר "אנשים מספרים על עצמם"

אנחנו נשואים חמש עשרה שנה. לפני החתונה הגיעה הסבתא של בעלי, מיכאל, לתת לי מתנה - סוג של טקס שהבנתי שהוא עניין קבוע במשפחה. היא הוציאה מהתיק קופסא קטנה עטופה. פתחתי אותה ,ובתוכה הייתה טבעת יהלום. היהלום היה ע-נ-ק. בחיים לא ראיתי יהלום בגודל כזה. כל המשפחה השמיעה קריאות התפעלות.
התברר שהסבתא רוכשת לכל כלה תכשיט יקר שיזכיר לה אותה כל חייה. הסבתא הייתה אישה מקסימה, ולא הייתי זקוקה למתנות כדי לזכור אותה, אבל מנהג הוא מנהג, ומי אני שאחלוק על כך, בייחוד על מנהל בשווי חמשת אלפים דולר?...

היו לי מעט ייסורי מצפון לענוד טבעת שכזו כשאנשים מסתובבים רעבים ברחובות, אבל נוסף עליהם היו לי ייסורים שרק אישה תבין.
הטבעת הייתה גדולה מדי, ממש טיפ טיפה, אבל מספיק כדי ליצור את הרווח המעצבן הזה בינה לבין האצבע, הרווח הזה שבגללו, כמו איזה פצע בפה, את לא מפסיקה למשש אם היא שם. כך מצאתי את עצמי במשך כל החתונה מהדקת אותה לאצבע. יחד עם טבעת הנישואין החדשה, הייתי צריכה להדק שתי טבעות באותו מחיר.
בעצם, לא ממש באותו מחיר...

בשבת שלאחר החתונה היינו שתי המשפחות יחד, עברה עלינו שבת מקסימה, ובצאת השבת עשה מיכאל הבדלה.
ואז מישהי שאלה: "איפה הטבעת?"
הסתכלתי נחרדת באצבע שלי - היא לא הייתה שם.
פרצה מהומה קטנה, ומיכאל אמר מיד: "אני ארוץ לחפש בחדר. אול שכחת את זה שם."
חיכיתי במתח נוראי, אבל הרגשתי שהטבעת לא באמת שם. פשוט ידעתי שזמן רב מדי לא מיששתי אותה.

"לא מצאתי."
"חיפשת בארון?"
"חיפשתי."
"במגירות?"
הוא חיפש בכל מקום אפשרי.

בשלב הזה לא היה מישהו במשפחה שלא ידע שאבדה הטבעת בשווי חמשת אלפים דולר (ומכאן נודע לי גם שוויה. רק כשדברים אובדים פתאום נודע לך כמה הם שווים באמת. זה נכון גם לגבי אנשים...)

החותנת שלי עם כמה דודות נחמדות נוספות עלו אלינו לחדר ולמרבה הבושה התחילו לבדוק פריט פריט במזוודות, שדווקא אז היו מבולגנות מתמיד. משום מה הן פשוט היו חייבות לראות את כל הבגדים...

לאחר חיפוש שנמשך אולי שעה, העזתי להגיד משהו על כך שהטבעת הייתה גדולה מדי בשבילי. מיד נעצה בי הדודה מבט: "אז למה לא אמרת?" "דווקא כן אמרתי!"

בשחזור היום שחלף הבנו שכנראה נפלה הטבעת בחוף הים שבו טיילנו בצהרי אותה שבת, ולמצוא טבעת יהלום בתוף ארגז החול הענקי הזה זה לא מציאותי. כולם מסביבי התאפקו מלומר לי משהו, אבל משפטי הביקורת המעליבים היו רשומים היטב על פניהם.

חזרנו הביתה אבלים ממש. בעלי ניסה לעשות צחוק מהעניין, ואמר: "יופי, עכשיו אני יכול לאבד כל דבר בשווי נמוך מחמשת אלפים דולר", אבל את הניסיון שלו לפוגג את המתח פירשתי כעקיצה גועלית, והוצאתי עליו את כל הכעס שהרגשתי כלפי עצמי.

בכל מפגש עם המשפחה ריחף עניין הטבעת - התעניינות כיצד אני מרגישה עם הסיפור, דיבור על כך שאיש איננו מעז לספר לסבתא, אבל היא כנראה מבינה לבד וסובלת בשקט, וכל מיני דקירות קטנות שהפכו את חיי לבלתי נסבלים.

השיא היה כשקנינו באחד הימים אגרטל יקר, ואחד האחים של מיכאל אמר לו בהפגנתיות לפני כולם: "עדיף שאתה תסחב את זה, אתה יודע". נעלבתי כמו שלא נעלבתי מעודי, והודעתי שאינני מתכונת לדרוך עוד בבית הזה.

זה הגיע למריבה של ממש. בעלי ניסה לפשר אבל עמד לצידי, עד שנוצר נתק ממשי עם משפחתו במשך שבוע וחצי. בשלב זה התערבה הסבתא, מה שהבהיר שהיא אכן יודעת על כל הסיפור.
ביוזמתה נערך מפגש פיוס שהיה חוסר נעימות אחד גדול. כל אחד אמר את ה"טקסט" שנדרש ממנו - חמתי אמרה כמה היא אוהבת אותי במיוחד, ואני עניתי שתמיד הרגשתי כך.

שלום קר שרר, והרגשתי עייפה ומובסת. חשתי שאבד הסיכוי שאהיה שוב אהובה או רצויה.

ארבעה חודשים מאוחר יותר, כשהגיע ראש השנה, הוציא בעלי מהארון את חליפת החתונה. הוא לבש אתה ושאל אם היא עדיין מתאימה, ואם לא השמין מדי. עניתי לו שהוא נראה מצוין ורזה (ושא-להים יסלח לי על חוסר הדיוק הזה...)

ואז הוא החל לתפוח על כיסי החליפה במבט מבוהל. הוא הוציא משם... את הטבעת. את טבעת היהלום. את הטבעת שלי.
בהינו בה זמן ארוך בלי לומר מילה, עד שהוא אמר: "אני בהלם. שמתי את זה בכיס שלי ופשוט שכחתי".
ישבנו זה מול זה ופשוט בכיתי, פורקת מעליי מתח בלתי נסבל שנערם חודשים ארוכים.

מיכאל התקשר לאמא שלו, ותוך זמן קצר התחילה עלייה לרגל אלינו הבייתה. גם הסבתא הגיעה.
ההתנצלויות לא איחרו לבוא. כולם ביקשו ממני סליחה מעומק הלב, ובאותה נשימה ממש תהו איך לא חשבו בעצמם שמיכאל אחראי לעניין. הוא הרי היה תמיד שכחן כזה, ובשום דבר אי אפשר היה ממש לסמוך עליו. הוא מעט נפגע מהמשפטים האלה, אבל העלבון התאזן עם שמחת מציאת הטבעת.

הפכתי למלכה של המשפחה. לא רק שכולם הבינו שמעולם לא איבדתי דבר, אלא שהסתבר שבעצם התחתנתי עם יצור חסר אחריות, שהוא במקרה גם הבן והאח שלהם - מה שנתן לי כמה נקודות בונוס מפני החסד שעשיתי כשהסכמתי להתחתן איתו...
למיכאל נטרתי על הסבל שעברתי בגללו. בכל הזדמנות הייתי עוקצת אותו - מזכירה לו שעדיף שלא יחזיק אצלו סכומים גדולים או חפצים יקרים מדי. והוא - סבל בשקט. לפעמים ראיתי שנעלב, והייתי מפייסת אותו, אבל לרוב כמעט לא התלונן.

עברו עלינו חמש עשרה שנים טובות. נולדו לנו שבעה ילדים שחלק מהם שמעו את הסיפור על הטבעת שכולם חשבו שאמא איבדה בחוף הים, אבל הסתבר שאבא שכח אותה בחליפה שלו. הסבתא כבר הלכה לעולמה, אבל הטבעת שלה נשארה איתי, וזיכתה אותי במחמאות שהזכירו לי אותה, בדיוק כמו שרצתה.

באחד הימים החלטתי להחליף את הטבעת בתכשיטים אחרים, וכדי להפתיע את מיכאל לא סיפרתי לו על כך, ושאלתי את אימו היכן סבתא הייתה קונה תכשיטים. ניגשתי אל סוחר התכשיטים וביקשתי שיעריך את הטבעת שנקנתה אצלו. הוא התבונן היטב, שרק שריקת התפעלות, ואמר: "זה יותר מששת אלפים דולר. לא אכפת לי להחליף אותה, במה שתרצי, אבל סתם כך שתדעי, זה לא נקנה אצלי". "בוודאי שכן", אמרתי והזכרתי את שמה של הסבתא. "היא באמת תמיד קנתה אצלי תכשיטים, אבל בשום אופן לא את זה".

הגעתי הביתה וחיפשתי את תעודת האחריות של הטבעת, שהייתה שמורת בתחתית תיבת התכשיטים יחד עם מסמכים נוספים. אכן, התכשיט נקנה בחמשת אלפים דולר וכנראה ערכו עלה מאז, ובאמת לא אצל אותו סוחר הוא נקנה, אלא בחנות יוקרתית מוכרת אחרת.

והיה שם פרט נוסף...

כשמיכאל הגיע סיפרתי לו את הסיפור על הסוחר שאליו הלכתי ושאמד את הטבעת בששת אלפים דולר.
"יופי", הוא אמר, "הרווחנו אלף דולר!"
"כן", עניתי, "אבל הוא אמר שזה לא נקנה אצלו".
"נו, יכול להיות. מה הבעיה?"

"הבעיה היא..." אמרתי והתחלתי לבכות, הייתי נסערת, והמילים התבלבלו לי, "הבעיה היא שחמש עשרה שנה אני נשואה למישהו, שאני בכלל לא יודעת מיהו, מישהו שאני לא ראויה לו. לא יודעת מאיפה לקחת הלוואות, אבל אתה פשוט הלכת וקנית טבעת זהה. אתה מצאת את אותה טבעת, ובאותו מחיר, רק דבר אחד שכחת..."

הנחתי לפניו את תעודת הקניה ובה רשום: י"ד באלול, ארבעה חודשים אחרי שהתחתנו.
פרצתי בבכי תמרורים.

הייתי מבולבלת לחלוטין. חמש עשרה שנה צפו בזכרוני ונראו פתאום שונות לגמרי. האיש הזה שאיתי לקח על עצמו חובות של אלפי דולרים כדי לקחת על עצמו גם שק של אשמה מייסרת, אשמה שגם אני בעצמי דאגתי להטיל עליו שוב ושוב.
יהלום נוצץ אחד איבדתי סמוך לחתונה, ובמקומו מצאתי יהלום יקר לאין ערוך, יהלום חי ונושם. ליהלום הזה אני נשואה, ואת ערכו של היהלום הזה כמעט ופספסתי.

שבת שלום, ניר אביעד

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה