פרשת "ויקרא" – מי פה הקורבן?

בס"ד

 פרשת "ויקרא" עוסקת רובה ככולה במלאכת הקרבת הקורבנות בבית המקדש. הפרשה עמוסה בדינים והנחיות המפרטים את סוגי הקורבנות השונים והמצבים בהם יש להקריב כל אחד מהם. בימינו, בזמן בו לצערנו בית המקדש חרב, כל אותן הנחיות ומצוות נראות על פניו כלא רלוונטיות במקרה בטוב, ואף כאכזריות ופגאניות במקרה הפחות מוצלח. נוסיף לכך את המודעות הגדולה שקיימת היום לצער בעלי חיים ולזכויות ההולכים על ארבע, ונגלה שלמרות שאנחנו מתפללים כמה פעמים ביום לבנייתו של בית המקדש מחדש ולחידוש מלאכת הקורבנות, מעטים באמת מתחברים אל אותה מלאכה ומשתוקקים בכל ליבם למחזות אותם אנו רגילים לראות דווקא באטליז השכונתי או בחגיגות ה'על-האש' ביום העצמאות.

על מנת להבין טוב יותר מה התורה רוצה לומר לנו בהקדישה כמה פרשות לנושא, מומלץ להתחיל בדבריהם של הפרשנים ה'קלאסיים':

הרמב"ם טען שלמלאכת הקרבת הקורבנות לא היה ערך אמיתי בפני עצמו, וכי הקב"ה ידע שבאותם הימים בני ישראל, שהיו עד לא מזמן עבדים במצרים, היו מורגלים בהקרבת קורבנות לאלילים, ועל כן תפקיד הקורבנות היה לעקור את העבודה הזרה ע"י כך שעבדו את ה' באותו הסגנון המוכר להם מהעבר.

הרמב"ן יצא בחריפות נגד הסבריו של הרמב"ם וגרס שלקורבנות יש בפרוש כן תפקיד בפני עצמו. לדבריו, כאשר יראה האדם מה נעשה בקורבן אותו הוא הביא, הוא יחשוב שכך היה ראוי שיעשה לו עצמו בעוון חטאיו, יזדעזע ויחזור בתשובה.

החסידות על גווניה השונים לקחה את ההסבר של הרמב"ן לפיו הקורבן מחליף את האדם עצמו ופיתחה אותו לכיוון שבכל אחד מאתנו קיימים שני כוחות מנוגדים – 'נפש בהמית' ו'נפש אלוקית'. הנפש הבהמית מושכת אותנו למטה לתאוות העולם הזה, לוויתור עצמי ולהתנהגות אנוכית, בעוד הנפש האלוקית שואפת להתעלות, ללכת בדרך הישר ולעשות רק טוב. המאבקים הללו בין שני חלקי הנפש הוא הוא מסע החיים, ובכל פעם שאנחנו מצליחים להימנע בפעולה שמקורה בצדדים הנמוכים והחייתיים שבנו אנחנו מנצחים את ה'חיה' שקיימת בתוכנו ובעצם מקריבים אותה קורבן לקב"ה.

הפסוק בספר איוב אומר: "ועיר פרא אדם יולד". "פרא" הוא דבר שאינו מעוצב, אינו יודע גבולות, פורץ לכל אשר יחפוץ – כמו "שיח פרא", שצומח ללא השגחה והכוונה. כך גם תינוק קטן – מטבעו אין לו ריסון והגבלות. כל עולמו סובב סביב סיפוקיו, תאוותיו ורצונותיו, והכול משועבד לו ללא מחויבויות מצדו. אילו האדם ימשיך לגדול ללא הדרכה והכוונה, ללא גבולות ברורים וקבלת סמכות, הוא יהפוך ברבות הימים מ"עיר פרא" קטן לחמור גדול. אדם כזה חושב שכל העולם משועבד לרצונותיו, כל האמצעים כשרים להשגת תאוותיו, בשרירות ליבו הוא פועל, והוא אינו מקשיב לאנשים סביבו המנסים לתקשר את רגשותיהם ורצונותיהם עימו. אם הוא אינטליגנט הוא יעטוף את "פראותו" בעטיפות יפות ואולי אף ייראה נימוסי ו"יפה נפש", אולם במהותו הוא עדיין יישאר "פרא" ללא שום ריסון עצמי אמיתי. לצערנו מסתובבים בנינו לא מעט אנשים כאלה, ועם יד על הלב – אפילו בכל אחד מאתנו מסתתר חמורונצ'יק קטן ואנוכי שכזה. מאה ועשרים (בשאיפה...) שנות חיינו לא ניתנו לנו לחינם. תפקידנו בזמן היקר הזה להפוך מחמורים לבני אדם.

למה אנחנו עצלנים? למה אנחנו אוכלים יותר מדי או לא יכולים להפסיק לעשן? למה אנחנו נוטים להתעצבן ולכעוס במהירות? בתוך כל אחד מאתנו מתנהל ללא הרף קרב אימתני. זהו הקרב בין תשוקות ומאוויי הגוף לבין שאיפות הנשמה, או במילים אחרות בין ה"חלק אלוקה ממעל" שבנו לבין הנפש הבהמית שיש בכל אחד.

 "לפתח חטאת רובץ...ואתה תמשול בו" – המאבק הפנימי הוא חלק מחיינו וחובה עלינו לכבוש את אותה נפש בהמית, אשר רואה רק את עצמה וכל שחשוב לה זה ה"אני" – הכבוד, המעמד והנוחות החומרית. ישנם זמנים בהם אנחנו יודעים באופן אובייקטיבי שמשהו נכון עבורנו, אך התשוקות הגופניות שלנו מפריעות ומטשטשות את שיקול הדעת. מי לא מכיר את הסיטואציה בה אנחנו מנסים לרדת במשקל ומישהו מציע לנו פרוסה מגרה ביותר של עוגת שוקולד עתירת קצפת. התגובה הראשונה היא, "לא, אסור לי, אני בדיאטה". אבל בעודנו בוהים בעוגה, גופנו מדבר בקול אחר: "רק חתיכה קטנה, מחר בטוח נתחיל את הדיאטה מחדש". מכאן הדרך של פצצת הקלוריות הזו אל הפה שלנו קצרה ביותר. הגוף אינו אומר: "תשכח מההבטחות שלך לעצמך, אכול את העוגה ותהיה שמן" משום שהוא יודע שאנחנו נדחה על הסף את צורת השכנוע הזאת. במקום זאת, הוא מניח לנו להאמין שאנחנו יכולים לוותר רק קצת ועדיין להיות בשליטה. מסיבה זו הגוף הוא אויב ערמומי ובכל פעם שאנו נכנעים לו אנחנו רק גורמים לכך שיהיה לנו קשה יותר לעמוד בפיתוי בפעם הבאה.

כיצד מתגברים על כל הכוחות הפנימיים והחיצונים שמושכים אותנו למטה? התשובה מתחילה בהכרה שיש בעולם ובחיים שלנו אמיתות שונות שיש להכירן, לכבדן ואף להרכין בפניהן את הראש. כך לדוגמא, ישנה את "אמיתת הזוגיות" שאומרת שעל מנת שקשר זוגי יצליח חובה עלינו תמיד להתגמש לטובת בן/בת הזוג ולוותר ככל שניתן, להתחשב בצרכיו, ללמוד להקשיב באמת, להפסיק עם הפלירטוטים והדמיונות על בני/בנות זוג אחרים, להוות בעבורו רשת ביטחון והגנה בפני כל תלאות וקשיי היום-יום, לא להעביר ביקורת על התנהגותו מתוך הציפיה שהוא ישתנה בהתאם למה שנוח ומתאים לנו וכו'. אם לא נקשיב לאמת הזו סביר להניח שהזוגיות שננהל תהייה מלאה בקשיים וריבים ואולי אף תסתיים בצער ובעוגמת נפש רבה. דוגמא נוספת היא "אמיתת ההורות" שאומרת שעל מנת שילדינו יגדלנו להיות אנשים עצמאיים, שמחים ומאושרים עלינו תמיד לתת להם אהבה ללא תנאי, לנשק ולספר להם עד כמה הם משמחים אותנו, לעשות איתם שיעורי בית בהיסטוריה ולהסיע לחוג חלילית (גם אם ממש לא מתחשק לנו) ולהימנע מביטויי כעס ומירמור לידם. אם לא נקשיב לאמת הזו אל לנו להתפלא אם לא ירחק היום וילדינו המתוקים יהפכו לקרים ומסוגרים כלפינו ואף יפתחו תסכולים כאלה ואחרים מהחיים. מכיוון אחר, ישנה את "אמיתת הפרנסה" אשר אומרת שעל מנת שנצליח לפרנס את ביתנו בכבוד וגם נהנה מעמלינו חובה עלינו תמיד לעשות את המיטב במטרה שהמעסיק שלנו ייצא נשכר ושהוא ירוויח מהעשייה שלנו. אסור לנו לשקר ולגזול מלקוחותינו או מהחברה בה אנו עובדים ומוטל עלינו להתאמץ כדי להיות ראויים לשכר. אם לא נקשיב לאמת הזו סביר להניח שפרנסתינו תהייה בדוחק, או לחלופין לא נראה ברכה ולא נהנה ממה שאנחנו כבר כן מרוויחים.

מובן מאליו שהמכנה המשותף לכל אותן אמיתות (ולרבות נוספות) היא העובדה שאותן עשיות לרוב קשות ומחייבות אותנו להתגבר על ה"נעים" והנוח". כל זה אפשרי רק אם מחליטים שתפקידינו פה בעולם הוא להדליק אור – לא להסכים לחושך ולסתמיות ולהיאבק על משמעות חיינו. המדהים הוא שבכל פעם שאנחנו "מנצחים את עצמנו" פתאום אנו מגלים כמה כיף להיות משפחה, כמה טוב להיות חבר של אשתי/בעלי, איזה מתוקים הם ילדיי, כמה נפלא לעבוד היכן שאנחנו עובדים, וכו'. יהודי זה אדם שיש לו אלוקים, הוא יודע שיש אמת שגדולה ממנו והוא מוכן להכפיף את הצד הנמוך שבו בעבור אותה האמת, הוא המשרת של אותה האמת.

תפיסה ילדותית ואלילית רואה את הקורבנות כמעין מתנה לאל כדי שלא יכעס עלינו וימחל לנו. היהדות שוללת את ההאנשה הזו של הבורא. בגן הילדים אומנם מלמדים שהוא כועס ולכן צריך לתת לו מתנה, בעוד שהאמת היא שמטרת הקורבנות היא בראש ובראשונה שהאדם עצמו יעבור תהליך פנימי וישתנה.

כשאדם רוצה להצליח בתחום מסוים או להשיג מטרה נכספת הוא חייב להקריב מעצמו משהו קיים. זה יכול להיות מאמץ שהוא נדרש לו, יכול להיות ויתור על עשיה/תכונה כלשהם ויכול להיות ויתור על כסף ורכוש. עצם הוויתור וההשתדלות הם אלה שגורמים לנו להשיג את מה שבשגרה רחוק מאתנו. כך בדיוק היה עם הקורבנות בבית המקדש – לרוב הבהמות היו דברים יקרים שהאדם נקשר אליהם והוויתור עליהם הצריך מאמץ כספי ונפשי, אשר העלה לא רק את הקורבן מעלה מעלה, אלא גם את המקריב.

גישה זו רואה בקורבן מלשון התקרבות, כלומר הבאת הקורבן מבטאת את תהליך התקרבות האדם אל בוראו. הפסוק המדויק בפרשה אומר "אדם כי יקריב מכם קורבן". לכאורה היה צריך להיות כתוב "אדם מכם כי יקריב קורבן", אלא שהמשמעות הפנימית שבכתוב היא כי הבאת הקורבן צריכה להיות, כפי שנאמר כאן, מנפשנו הבהמית דווקא.

בפרשה דוגמאות רבות לסוגי הקורבנות השונים. החל מקורבן חטאת המובא אחרי עשיית חטא ועד קורבנות המבטאים הוקרת תודה לשם והתלהבות. ברצוני להתייחס היום לסוג מיוחד של קורבן ולפסוק המתאר את ההתנהגות של נשיא העם שנתפס בקלקלתו – "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם...וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ " (ויקרא ד'). בתלמוד ביארו את המילה "אשר" מלשון "אושר", כלומר אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קורבן על טעויותיו. במציאות כזו שבה הנשיא מוכן להודות בחטאו ולהביא קורבן כדי לקבל מחילה, ודאי שנתיניו ימנעו מעשיית חטאים במזיד. מנהיג הפועל כך מחדיר אמות מידה מוסריות חדשות לחברה.

ע"י הדוגמא האישית, שבלקיחת האחריות, המנהיג למעשה אומר שהחטא והטעות נובעים מחולשתו האנושית, ובזכות ההתמודדות עם טעויותיו הוא מלמד את העם לבוז לגאווה המזויפת, הטורחת להוכיח ש"אני בסדר" בכל מקרה ומצב. היכולת לומר "טעיתי" בפומבי היא גדולה ועצומה. המנהיג במקרה הזה לא מגלגל את האחריות הלאה ממנו, אלא מתמודד עם אנושיותו ומכה על חטא, ובכך בעצם מוכיח גדלות רוח.

מבלי חלילה להשמיץ ולרמוז לאף אחד ממנהיגינו בהווה באופן ספציפי, אנחנו חשים כיום את הכמיהה לתקופה בה התהלכו בקרב העם נשיאים (מנהיגים) הגונים וענווים. נשיאים, אשר גם ממרום מעמדם החברתי והכלכלי נתנו דעתם לאיכות התנהגותם האישית, וזכרו כי העם מביט בהם ומחקה מעשיהם. עם הרואה כיצד מנהיגיו מוכנים להודות בפומבי בטעויותיו, לבקש עליהן מחילה ואף להביא קורבן כפרה – יסיק מכך מסקנות מבורכות. הוא ילמד כי אין בושה בעשיית תשובה, הוא יבין כי גם המנהיגים הם בני אדם עם חולשות אנושיות ויושפע מאומץ ליבם להודות בחטאם ולעשות חשבון נפש מבורך.

קל לנו היום לראות את התנהלות מנהיגנו ולבקרם, ומובן לנו שרובם צריכים להתנהג אחרת. אולם מה אתנו? האם גם את עצמינו אנחנו רואים ומבקרים באותה חריפות וחדות? הרי ידוע שמנהיגי העם הם רק בבואה של העם עצמו! כמו ברוב תכונות הנפש קל לנו הרבה יותר לראות את הקלקול אצל אנשים אחרים ולא אצלנו. אנחנו תמהים איך מישהו אחר לא יודע להודות בטעותו, איך הוא "מתחפר" בעמדתו או שפשוט נשאר לעולם יהיר וגאה. האמת היא, כפי שנהג ללמד הבעש"ט הקדוש, שהעולם כולו הוא מראה אחת גדולה ומה שאנחנו רואים שקיים בחוץ – קיים בהכרח גם בתוכנו, אחרת לא היינו רואים אותו ומזהים אותו כתקלה. על כך אמרו חז"ל: "הפוסל במומו – במומו פוסל", כלומר מי שפוסל תכונה של אדם אחר בהכרח פוסל את התכונה שקיימת גם בו עצמו. מתוך ההבנה הזו, חשוב להבין שאותו קושי להודות בטעויות, שאנו מזהים אצל המנהיגים שלנו ואצל הסובבים אותנו, קיים בהכרח גם בנו!