יום חמישי, 3 בינואר 2013

פרשת "שמות" – קשה יש רק בלחם

בס"ד



בפרשת "שמות" אנחנו קוראים על הגלות ועל תקופת השעבוד הנוראה שעברה על עם ישראל במצרים לאחר שקם מלך חדש ואכזרי ששכח את תרומתו הגדולה של יוסף לממלכה. כמו כן, בפרשה אנחנו גם נפגשים לראשונה עם משה רבנו, המושיע והרועה הנאמן, ועם המשימה הגדולה שקיבל מהקב"ה – להנהיג את העם ולהוציאו מעבדות לחרות. כל המהלך הדרמטי והאדיר הזה, אודותיו אנחנו מתחילים לקרוא בפרשת "שמות", למעשה ילווה אותנו עד לסוף התורה עם כניסת העם לא"י. המסע שעברו אבותינו הוא סיפור היסטורי מרשים, אבל חשוב הרבה יותר – הוא סמן דרך והנחייה חיה ונושמת למסע הרוחני שכל אחד מאתנו יכול וצריך לעבור בחייו שלו כאן ועכשיו 3,300 שנה לאחר קרות אותם אירועים. כל אחד כלוא ונמצא במייצר כזה או אחר והיציאה מגלות לגאולה ומחרות לחופשי זוהי משימת החיים העיקרית שלנו ובה יעסוק המאמר הנוכחי.
לאחר קריעת ים סוף ויציאתם לחופשי, בעת שהלכו במדבר, החלו בני ישראל להתלונן על טורח המסע ועל התנאים הקשים ונזכרו בערגה באוכל הטוב שהיה להם במצרים. יש שלומדים מתיאור זה שמבחינה חומרית לא היה להם שם כל כך רע (למרות שהמדרשים מלאים בסיפורים על סבל פיזי נורא שהם חוו). מה אם כן היה כל כך קשה בגלות במצרים, או ליתר דיוק מה כל כך נורא בכל גלות שהיא? בפשט כולנו יודעים שכשאנחנו נמצאים לא בארצנו ומסביבנו גויים אנחנו לא יכולים להגן על עצמינו, ולראייה כמעט לכל אורך ההיסטוריה פגעו ורדפו אותנו, אולם לגלות משמעויות נוספות. ספר "הזוהר" נותן פרוש עמוק ויפה על המהות האמיתית של הגולה באומרו כי שיעבוד פירושו שליטה על המוח ועל הרוח ולא בהכרח על הגוף. בגולה הרוח היהודית, שמפעמת בכולנו ובעצם מהווה את הייחודיות שלנו ומעידה על תפקידינו בעולם, נמצאת במצב של עילפון, כך שכל מיני מריעים בישין וחולשות יכולים להשתלט על המוח ולתקוף את הנפש.
גולה היא מצב נפשי ולא בהכרח טריטוריאלי. אפשר לחיות בא"י ועדיין מנטאלית לחוות גלות וריחוק.
יכול להיות אדם שגופו משוחרר, אולם הוא כלוא בתוך בית סוהר של מחשבות שליליות, פחדים ותסכולים. ישנם בנינו אנשים שנוסעים במרצדסים חדישים, גרים בווילות גדולות, בעלי משפחות לתפארת ובריאות טובה, ובכל זאת הם שבויים בתוך ייאוש ועצבות וכל דבר קטן שלא קורה כפי שהם מתכננים שובר את רוחם. לעומתם, ישנם בני אדם שאנשים אחרים שולטים על הגוף שלהם ומשעבדים אותו פיזית, אולם מבחינה מנטאלית הם משוחררים כציפורי דרור. יוסף הצדיק הוא דוגמא נפלאה לאדם שהיה בתחתית התחתיות של הכלא המצרי, אולם השכיל להישאר אדם חופשי ברוחו. כמוהו ישנם לא מעט סיפורים מימי השואה על צדיקים וצדיקות שגם בלב מחנה השמדה שמרו על נפשם הזכה והחופשית ואף נוגש וצורר לא הצליח לקחת מהם את האמונה בטוב של הבורא ובטובו הבסיסי של האדם. ההבדל בין השניים הוא שהאחד חווה גאולה ואילו השני חי בגלות. הם יכולים לחיות את אותם נסיבות חיים, אבל המוח שלהם יהיה במקום שונה לחלוטין. המפתח אל החופש והאושר נמצא בכיס של כל אחד מאתנו. אין טעם להאשים אנשים אחרים או את נסיבות חיינו במצבנו הרגשי ובמצב הרוח שלנו. אנחנו מצד אחד הסוהרים, אך מהצד השני יכולים להיות גם המשחררים של עצמנו. הכול עניין של בחירה והשקפה.

על מהות הגולה המנטאלית והרגשית איתה כולנו מתמודדים עד עצם היום הזה לומד ספר "הזוהר" מתוך הפסוק בפרשה שלנו לפיו בני ישראל עבדו בתקופת השעבוד במצרים עבודה קשה בחומר ובלבנים.
עבודה קשה – "עבודה קשה" אומר "הזוהר" בא מהמילה "קושיות". בתוך כל אחד מאתנו יש אינסוף סימני שאלה – למה העולם כל כך קשה? למה אין לי את מה שאני רוצה? למה השכן מצליח יותר? למה אשתי לא מבינה אותי? למה הילדים שלי לא מחונכים? למה אני לא מרוויח מספיק ובקושי גומר את החודש? למה אין לי זמן של נחת ופנאי עבור עצמי? כל הקושיות האלה ממררות לנו את החיים וסימני השאלה הללו גוזלים לנו את כל הכוחות החיוביים של היצירה והחדווה. רבים מרגישים לא מסופקים מחייהם, הם לא רוצים ללכת בבוקר לעבודה, מרגישים שבחרו את בן/בת זוגם לא בחוכמה כשהיו צעירים, מוטרדים מהמשכנתא והחשבונות השונים וכו' וכו'. התחושה שאנחנו "חיים ליד החיים שלנו" ושאנחנו מפספסים את העיקר מוציאה את החשק לחיות. כל הספקות מבלבלים ומחלישים אותנו. מקור כל הקושיות והספקות האלה הוא בחוסר אמונה שיש באמת בורא לעולם אשר מנהל פה את העניינים בדיוק מושלם ושבאמת, אבל באמת, רוצה אך ורק בטובתנו. אם היינו מפנימים ב-100% את ההבנה הזו לא היינו חווים רגע אחד של בלבול ותסכול. חז"ל קבעו כי "אין שמחה כהתרת הספקות". כשאדם מפנים שחייו מתנהלים בדיוק על פי התוכנית הנכונה ביותר עבורו (גם אם כרגע הוא לא מבין אותה במלואה) הוא נרגע, המוח שלו יוצא מהשעבוד של היצר הרע והוא מצליח לשמוח מעומק ליבו עם כל שקורה לו.

חומר"חומר" לפי "הזוהר" זה מלשון "חומרות" ו"חמור סבר". חומרות זה כשעושים יותר ממה שצריך. זה נכון ביחס להלכה ונכון גם בשאר תחומי החיים. אנחנו מדמיינים שהחיים נורא חמורים וקשים ועצם המחשבה הזו מכבידה עלינו שלא לצורך. כך לדוגמא, לא אחת כשאנחנו הולכים לעבודה אנו מכניסים עצמנו לאווירה פנימית של קושי וסבל. מבחינתו אם לא באנו הביתה בסוף היום עם פרצוף נפול של "כמה היה לי קשה, אני ממש מסכן" כאילו ולא עבדנו. אם חלילה אנחנו נהנים בעבודה נראה שמשהו לא בסדר. זה אבסורד, אבל רבים מחפשים את הקושי ותלויים בו כדי להרגיש שרק אם קשה להם אז הם בסדר ושלעשייה שלהם יש משמעות. בתוך המוח יש לנו סוהר שמספר לנו כמה החיים מורכבים וחמורים. "לגדל ילדים בשמחה ונחת? לא יכול להיות. זה חייב להיות קשה!". "להסתדר עם בן/בת הזוג בלי שום בעיות? לא יכול להיות. הרי לכולם יש בעיות בשלום הבית!" צורת המחשבה הגלותית הזו, שרבים מאתנו שבויים בה, אינה גזרה משמיים. אנחנו והחברה שסביבנו הכנסנו למוח שלנו את תבניות המחשבה שהעולם הזה הוא בהכרח מרוץ מכשולים אחד ארוך ומתסכל, אולם בכוחנו להימלט מצורת הראייה הזו. מומלץ לכולם לחזור קצת ברגש אל תקופת הילדות הפשוטה והשמחה בה הדברים לא היו כה מסובכים ולהתנער מהזקנה והכבדות שרבצה עלינו.
בנוסף, כמעט כולנו נוטים מידי פעם להלקאה עצמית ומספרים לעצמינו כמה אנחנו לא טובים וכיצד יכולנו בסיטואציה מסוימת להצליח יותר. החיים הם בהווה ולא בדמיונות על העבר או על העתיד. יש רק את מה שיש ועם זה צריך לשמוח.
גם בעולם קיום המצוות התפיסה הזו רווחת. דתיים רבים מאמינים שרק אם הם "יהרגו את עצמם" על מזבח קיום מצווה מסוימת הם יצאו ידי חובה והקב"ה יסמן וי ליד השם שלהם. הדוגמא הטובה ביותר לכך הן ההכנות לפסח. ההלכה אומרת שיום לפני החג צריך להוציא את החמץ מהבית. מה בין זה ובין המציאות של רובינו בה חודש לפני החג אנחנו הופכים את הבית מהיסוד ושבוע לפני ליל הסדר אוכלים פיתה רק בקצה השני של הבית עם הפנים לקיר מהפחד פן ייפול פרור על הרצפה? ב"שולחן ערוך" אין אזכור להנחיה לנקות את הבוידם מאבק ולהחליף טפטים. מי אמר שההכנות לפסח צריכות להיות סיוט ארוך ומתמשך? אין חלילה פסול בניקיון הבית, אבל רק אם זה נעשה בשמחה. אינני קורה לאנשים לחפף בקיום מצוות, נהפוך הוא!! ובכל זאת, התורה לא ניתנה למלאכים, אלא לבני אדם. זוהי "תורת חיים" וכזו היא צריכה להיות. כל החומרות החיצוניות האלה הן לא העיקר. צריך בהחלט לעשות את המצוות וההלכות כלשונן, אולם לא להחמיר כשאין צורך בכך. את החומרות בואו נשאיר בבואנו להימנע מלדבר לשון הרע, לרכל, לקנא ולכעוס. שם דווקא יש מקום לדקדק ולהדר.
פרוש נוסף לתפיסה גלותית של חומר הוא כמובן השעבוד לחומריות. בעידן של ימינו בו מופיע על שטר של דולר אמריקאי המשפט "In god we trust" נראה כי האלוקים אליו הם מתכוונים הוא לא זה שנתן את התורה בהר סיני, אלא דווקא זה שמונח בחשבון הבנק ומשגע את העולם. לאורך כל הדורות מנסה היצר הרע לבלבל את דעת בני האדם ולספר לנו שהעיקר בחיים הוא ברדיפה אחר הכסף וההנאות החומריות ונראה כי כיום הוא ניצח אותנו ובגדול. החומריות נהפכה לדת החדשה וכמעט כולנו משועבדים לתפיסה שאושר פירושו עושר וכי הוא מחכה לנו מעבר לפינה אם רק נשיג את הטלוויזיה הגדולה והשטוחה יותר, את הבית המפואר יותר, את האוטו החדיש יותר, את מכונת הגילוח וסבון הכלים שראינו בפרסומות ואת שאר הבלי העולם שנראים נפלא מבחוץ אבל ריקים מתוכן. כסף, חיצוניות, תדמית – כולנו במרוץ אחר שום דבר ופרעה (מלשון פרוע – חוסר סדר) יושב וצוחק על חשבוננו.

לבנים – לבנים מלשון להפוך ללבן. בניית הפירמידות בטיט ולבנים טרם באמת הסתיימה. את הבלוקים של פעם החליפו העצבות והייאוש שמכבידים על חיינו ומונעים מאתנו להיות בני חורין. רבים וטובים שקועים בייאוש. עבור רובינו זה לא ייאוש קיומי ואובדני, אלא "סתם" מחשבות שהחיים הם רצף של מטלות מייגעות ועומס של משימות ושאין באמת ממה להיות שמח ושבע רצון. אנשים דתיים עוד לפחות מתנחמים במחשבה שאם הם יקיימו מצוות ויהיו טובים יחכה להם העולם הבא ושם כבר יהיה הרבה יותר כיף ונעים. גם המחשבות האלה הן גלותיות ביסודן. האמת היא שהעולם ניתן לנו כדי שנשמח, נחייך ונרגיש טוב. לא שמו אותנו כאן כדי שנסבול. זוהי לא תחנת מעבר אפלה שצריך לחרוק שן ולחצות. החיים שלנו טובים וכל סיטואציה אפשר לראות גם בצורה חיובית, למרות שהאוטומט של רובינו הוא לראות דווקא את חצי הכוס הריקה. האם נראה את העולם בלבן או בשחור? זה תלוי אך ורק בנו! סיבות להרגיש אומללים יש בשפע, אולם החוכמה היא דווקא למצוא את הסיבות להיות שמחים ומסופקים. ההמלצה החמה שלי לכולם היא לקחת יום חופש, לכבות לכמה שעות את הסלולארי, לא לדבר עם אף אחד ולא לשמוע חדשות, לצאת קצת אל הטבע ולנשום אוויר נקי. מתוך ההתחדשות הזו ניתן לחשוב על המטרות שלנו מחדש ולשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים מהחיים? מניסיון של רבים, באופן פלאי כשההפרעות והגירויים הרגילים מוסרים, פתאום התשובות באות לבד מאליהן וקל הרבה יותר לשוב לתקשר עם הקב"ה ולראות את הטוב שבחיים.
מזווית נוספת, "לבנים" אומר הזוהר בא מלשון "ליבון הלכה". הכוונה היא לליבון הסוגיות החשובות באמת בחיים של "מה התפקיד שלי בעולם?", "מה הקב"ה רוצה ממני?" וכו'. תחושת חוסר המשמעות הקיומית והתלישות הן מהעונשים היותר גדולים שיש. אדם שהראש שלו נמצא בגלות כלל לא עסוק בשאלות המהותיות האלה והוא חי את חייו במרדף הסתמי אחרי כלום. הוא יכול להיות עסוק מאוד ולהגיע לסוף היום ממוטט מעייפות, אבל בפועל לא עשה שום דבר בעל ערך אמיתי. חוויה של אותה הגלות מהכיוון ההפוך היא כשהאדם מחפש משמעות, אבל רדוף בדמיונות שהקב"ה מחפש להעניש אותו ושכל העולם נגדו. אדם נבון ואמיץ יעצור וישאל עצמו "מהי מטרת חייו?" ויהיה שם כדי להתמודד עם התשובה על כל מורכבותה. לפעמים אותו ליבון מחייב לעשות שינויים כאלה או אחרים בחיינו, אבל הפחד הגלותי עוצר אותנו משום שהוא חושש מתזוזה.

לסיכום, אנו צריכים לזכור שהשליטה היחידה שיש לנו בעולם הזה היא על המוח שלנו. על המציאות החיצונית אנחנו כמעט ולא יכולים להשפיע, למרות כל הניסיונות שלנו לחזות את העתיד וכמובן להימנע מכאב ולהשיג עונג. אדם שמחליט שלא משנה מה – הוא בשמחה, משכיל לצאת בתוך תוכו מהגלות, מגלה את תכונות משה רבנו שקיימות בו, מתמודד עם כל מה שהחיים מזמנים בעבורו ובעצם מנצח את פרעה ששוכן לא אחר מאשר בראשו.
הנביא ישעיה כתב "כי בשמחה תצאו" והתכוון שהדרך לצאת לחופשי עוברת דרך המאמץ להיות בשמחה. הפשט של הפסוק הוא שאם יוצאים אל האור אחרי תקופה של אפילה נהיים שמחים, אולם בעומק העניין הסדר הוא הפוך – אם נהיים שמחים אז יוצאים לחרות. נסיבות חיינו לא תמיד בשליטתנו, אבל ההחלטה להיות שמח ובן חורין היא בהחלט כן בידינו.

ובעניין אחר – מאתים ועשר שנים היו בני ישראל במצרים, כאשר מתוכם שנים רבות עברו עליהם בסבל וייסורים. מתי התחילה הגאולה? האם העיתוי היה מקרי? "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים" אומר הפסוק בפרשה שלנו. רק כאשר בני ישראל הבינו שכוחם ותחבולותיהם לבדם לא מצליחים להוציאם מהצרה אליה נקלעו ורק לאחר שהם פנו אל הקב"ה מעומק ליבם בבקשה לעזרה, רק אז החל השינוי להתרחש. רבי נחמן מברסלב נתן עצה נפלאה לתלמידיו שכולנו יכולים ללמוד ממנה – אם קשה לנו (ובנינו, למי הכול הולך חלק?) אחד הדברים הטובים ביותר שנוכל לעשות זה להישען אחורה ולפלוט אנחה עמוקה וכנה מעומק ה"קישקע". זה לא "קרחץ" פולני של קיטורים, אלא סוג של תפילה קטנה בה אנחנו מבקשים מבורא העולם שישמע את אנחתנו ושתעלה שוועתנו השמיימה.
אאאחחחחח אחד ארוך וטוב בלב תמים ומאמין יכול לפתוח רקיעים ולפתור כמעט כל תסבוכת. שווה לנסות...
שבת שלום, ניר אביעד

תגובה 1:

  1. אלמוגית לייב3 בינואר 2013 בשעה 19:43

    אין מה להוסיף על מילים שכתובים להפליא. נותר רק לומר תודה,,,תודה,,תודה!!!!!!!!!!!

    השבמחק