פרשת "צו" – יש לך אש?

בס"ד

פרשת "צו" ממשיכה את פרשת "ויקרא" הקודמת ומתארת את מלאכת הקרבת הקורבנות במשכן במדבר, ולאחר מכן בבית המקדש בירושלים. כיום, במציאות בה אין לנו משכן ובית מקדש, מעט קשה להבין את הפעולה הזו של הקרבת קורבנות והיא עלולה בטעות להיתפס כאכזרית ואף פגאנית, אולם בעבר היא היוותה חלק חשוב מהעבודה הרוחנית של העם ואפשרה לו סוג של קשר מוחשי עם הקב"ה. המילה "קורבן" בא מהשורש של "קירבה" (קירבה אל הבורא), וע"י פעולת הקרבת הקורבנות אותו אדם למעשה נדרש היה להקריב לא רק בהמה מוחשית, אלא גם באופן סמלי את הנפש הבהמית שקיימת בתוכו (כל אותן התכונות ה"בהמיות" כדוגמת כעס, גאווה, קינאה ואנוכיות).

בפרשתנו מצווה התורה: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". הרמב"ם מונה פסוק זה כ'מצוות-עשה' בפני עצמה כחלק מתרי"ג המצוות, וזאת למרות שלכאורה האש שעל המזבח רק מכשירה ומכינה את המזבח למלאכת הקרבת הקרבנות, ולא מהווה עשייה עצמאית. את ההסבר היפה ביותר (לעניות דעתי) לדבר נתן הרבי מילובביץ באומרו שאש המזבח מסמנת את כוח הרצון באדם. על פי החסידות, המזבח רומז לליבו של האדם, וכשם שהמזבח הוא מקום שבו בוערת אש, כך גם באדם הלב הוא המקום שבו בוערת אש הרגשות והרצון. במובן הזה, יש לראות את המשמעות הרוחנית של הציווי שבפרשתנו לפיה על האדם לדאוג לכך שאש האהבה לקב"ה, ההתלהבות בענייני התורה והרצון לנתינה לסובבים אותו במעגלים הקרובים יותר והקרובים פחות תוקד לעולם בתוך ליבו ולא חלילה תכבה.

על כל אחד לבחון את עוצמתה של 'אש התמיד' ב'משכן' הפנימי שבתוכו. האם ענייני התורה ומצוותיה נעשים מתוך חיות ואש פנימית או שמא הדברים נעשים בחוסר חשק וחוסר התלהבות? כאשר האדם אינו מתאמץ להתחדש תדיר (בכל תחומי החיים), בנקל הוא עלול לשקוע בשגרה המכלה כל חלקה טובה וגלות שהאש שבתוכו, אשר אמורה לתת לו כוח ולהאיר את דרכו, פשוט כבתה. במצב שכזה גם המצוות עלולות להיהפך לסדרות של מעשים חיצוניים ללא חיות פנימית. על כך כתב הנביא ישעיה: "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (כלומר העשיות הן חיצוניות בלבד בעוד הלב ריק מכוונה).

גם בזוגיות ניתן בקלות לאבד את ההתלהבות ואת האש וליפול אל אותה תחושה של שגרה ושל מובן מאליו. באופן טבעי כל שני אנשים, שנמצאים ביחד זמן ממושך, מתרגלים אחד אל השני ומתאמצים פחות למצוא חן, לשמח ולרגש. מעבר לכך, העשיות של הצד השני נתפסות בשלב מסוים כמובנות מאליהן ואנחנו שוכחים את הטרחה והמאמצים שנדרשו מהפרטנר שלנו כדי לבצען. זוג שלא ער לתהליכים הללו, בקלות רבה ימצא את עצמו בריבים שנעים סביב תסכולים הדדיים מחוסר הבנה וחוסר יחס, ועובדה היא כי אנשים רבים מרגישים שבן/בת הזוג לא מעריך אותם ואת מאמציהם מספיק. ידועה הבדיחה על הזוג הצעיר שרק התחתן. יום אחד הם הלכו ברחוב והאישה כמעט נפלה לבור במדרכה. הגבר תפס אותה בזרועותיו האוהבות, מיהר להרגיע ולהגיש מים קרים והבטיח להתקשר למחרת היום לעירייה להתלונן על המפגע. שנה לאחר מכן הם הלכו באותו מקום בדיוק והאישה שוב פעם מעדה באותו הבור. הפעם תגובתו של הגבר הייתה: "מה יש לך?! למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת?!". זהו כוחם השלילי של חוסר התלהבות, חוסר הערכה ושגרה.

כיצד ניתן להתמודד עם אותה שחיקה טבעית בכל תחומי החיים? כיצד ניתן להכניס אש-תמיד, התלהבות וחשק?

הכרת הטוב: התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מבזבזים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו ובתלונות על השגרה והאפרוריות שבחיינו. בזמנים של מצוקה קשה, לעומת זאת, מתעוררת בתוכנו גדלות נפש ועוצמה נסתרת. במצבים אלה אנחנו לא עסוקים ברחמים עצמיים ולא בהתחשבנות האם מציאות חיינו מרגשת ומלהיבה מספיק. החוכמה והאתגר הם לדעת להכיר בטוב הקיים ביום-יום מבלי שנצטרך לעבור זעזוע על מנת להעיר אותנו מהתרדמה הכללית!!

עשייה מתוך שמחה: השמחה היא הכוח המניע לכל פעולה ופעולה שאדם עושה. ללא שמחה אנחנו מומשלים למכונה עם מנוע ששבק חיים. אחד הפתרונות הוא לקום ולשנות את המציאות החיצונית (לעזוב את העבודה/לעזוב את בן או בת הזוג/לעזוב את הדת שמחייבת לעשייה/וכו'), אולם לרוב זה לא עוזר משום שאת האישיות שלו האדם ייקח גם להתמודדות הבאה וסביר להניח שהוא שוב יחווה את אותם רגשות מתסכלים. אדם נבון, אם כך, ינסה להביא אל תוך מציאות החיים הנוכחית שלו יותר התלהבות, יותר רגש, יותר כוונה, יותר רצון טוב, יותר השתדלות וכו'. הגדולה היא לקחת את נסיבות חיינו כפי שהם ואותם להמתיק. כאשר הכל תלוי בהחלטתו של האדם לשמוח עם מה שיש. החיים הם פה ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על מציאות מוצלחת יותר.

למצוא את מה ש'עושה לך את זה': כל אחד מאתנו נולד עם מנגנון פנימי של משיכה אל עונג ומנוסה מכאב. כדי לרתום גם את הגוף בשר ודם שלנו, שעצל וכבד מטבעו, לעשיות נעלות יותר שמחייבות מאמץ וסבלנות, יש לשכנע אותו במונחים שלו שיהיה לו שם טוב ונעים. כך לדוגמא, נוסח התפילה נראה לך משעמם ומונוטוני? תוסיף לתפילה הרגילה גם כמה משפטים שניסחת לבד ושמבטאים טוב יותר את שעל ליבך. השירים הרגילים ששרים על שולחן השבת והחמין שמוגש בקביעות נמאסו עליך? תשיר במקומם שירים אחרים ועכשוויים יותר שנעימים לך יותר ותדאג להכין/לקנות אוכל מסוג אחר. שגרת היום-יום והמתחים בעבודה מכבידים עליך? תדאג לפנק את עצמך מידי פעם בחופשה מרגיעה בצימר בצפון. אשתך/בעלך קצת נהיו מובנים מאליהם ו/או הקשר לא נעים כבעבר? תמצאו בייבי-סיטר, תדאגו לצאת מידי פעם רק שניכם למסעדה או למלון ותבלו זמן איכות שירענן את הקשר. וכו' וכו'. "בתחבולות תעשה לך מלחמה" כתב החכם באדם בספר 'משלי', ואכן התחבולה הגדולה ביותר היא להכניס "כיף" ו"תשוקה" אל תוך הקודש ואל תוך העשיות השגרתיות. כך בכוחנו לרתום גם את האופוזיציה שבתוכנו לחיות נכון, לעשות טוב ולוודא ש'אש-התמיד' תמשיך לבעור.

מעבר לכך, לעניות דעתי, הלימוד על אש התמיד במשכן צריכה לעורר אותנו בראש ובראשונה לשאלה: "איפה נמצאת האש שלנו בחיים? ומה מדליק לנו את הנשמה?" העולם (מלשון "העלם"/הסתר) שולח לנו באינסוף צורות ודרכים מסרים לפיהם כל מהותנו בחיים מסתכמת בפיתוח ה"אני" האישי, בשכלולו ובחיפוש אחר הנאות חומריות כאלה ואחרות. רובינו רוב היום רודפים אחרי הזנב של עצמינו, כורעים תחת עול הפרנסה, מתמודדים עם צרות שונות ומשונות וטרודים עד בלי די.

עיקר האנרגיה של רבים וטובים מופנית למרדף אחר תלוש המשכורת הגדול יותר ובדרך אנחנו שוכחים את העיקר לטובת הטפל. "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי" אומרת לנו המשנה ב"פרקי אבות". אין רע בדאגה לרובד הבסיסי של ההישרדות, אולם אם שם אנו שמים את כל יהבינו ואנחנו מתאמצים, מתרגשים ומתפעמים מהישגים חומריים בלבד, פרוש הדבר שאיבדנו את הדרך ואנחנו לא מדליקים את האש הנכונה. כדאי מידי פעם להיזכר בכך שמה שבאמת חשוב בחיים, ובזה נמדד אדם עם שמחה ובעירה פנימית מאדם כבוי, זה מידת הטוב שהשפענו הלאה לעולם, כמות המעשים הטובים שעשינו והאהבה שזרענו סביבנו. בבוא יום דינו של כל אדם, כשעל המאזניים ישקלו מעשיו הטובים והרעים, לא יעניין אף אחד אם הוא התהדר בתואר מנכ"ל או פרופסור, האם הוא גר בוילה גדולה וטס רבות לחו"ל או האם הוא נשא כל גאדג'ט חדש שיצא לשוק וענד שעון יוקרתי. לעומת זאת, השאלות שבוודאות יהיו רלוונטיות יהיו האם הוא קבע עיתים לתורה ועשה ככל יכולתו (תחת המגבלות האובייקטיביות) ללמוד ולהתפתח, כמו גם האם הוא נהג להציע לאשתו כוס מים כשהייתה צמאה, שמר על נאמנות לה גם אם יצריו ניסו לשכנעו אחרת, עזר לילדיו בסבלנות להכין שיעורי בית, נתן כבוד להוריו בכל מצב ותנאי, נהג להקדים ברכת שלום לכל שכן ושכן במעלית, לא שיקר ורימה את לקוחותיו בעסקיו, נהג באדיבות בכבישים, לא עקף בתור בסופר, תרם ביד נדיבה לנזקקים וכו'. היישום של כל השאלות האלה ודאי שאינו פשוט, אולם זוהי תכלית בואו של האדם לעולם. שם האור שאנחנו כה מחפשים נמצא ולשם צריך לנתב את אש העשייה והרצון שבתוכנו.

אש התמיד, שהובערה בידי אדם, הייתה ההכנה לאש שירדה משמיים. על כך נכתב בתלמוד: "אף על פי שאש יורדת מן השמיים מצוה להביא מן ההדיוט (בידי אדם)..." (בבלי, יומא כא, ב). האש אמנם ירדה מן השמים, אולם האדם נדרש להשתדלות ולעשייה אקטיבית מצדו כדי להדליק אותה. אותה האש במקדש סימלה את החיבור בין מעשי האדם לבין פעולת ה' – חיבור, שבסיס אמונתנו, הוא חיוני כל כך למימוש ייעוד העולם בכלל וייעוד בני האדם בפרט.

ככלל, ביהדות ישנו מתח תמידי בין האמונה הברורה והמוחלטת שיש בורא ששולט בעולם ושאחראי על כל המתרחש בו, לבין הקריאה לכל אדם לעשות את מירב המאמצים בכוחות עצמו כדי להתקדם ולקדם את המציאות האישית והכללית. מצד אחד אנחנו נדרשים להשתדלות אישית כדי להשיג את שאנו רוצים – כדברי הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי?...", ומהצד השני אנחנו סומכים על הקב"ה שישלים את חסרונותינו מתוך ההבנה שללא עזרתו איננו שווים כלום – כהמשך דבריו של הלל הזקן: "... וכשאני לעצמי מה אני?" (כלומר, אם רק אני בתמונה אז היא בהכרח חלקית משום שלבדי אני לא באמת מסוגל להצליח). הנוסחה הנכונה, אם כך, צריכה להיות שעלינו לעשות את המיטב על מנת להצליח בכל עשייה ובכל תחום בו אנו פועלים, אך יחד עם זאת לזכור שהצלחתנו באה הודות לרצונו ולחסדו של הקב"ה. מהכיוון השני, עלינו לזכור שגם אם נכשלנו אין פרוש הדבר שאנחנו לא טובים ולא מוצלחים, אלא שכך חשב ומצא הבורא שיהיה טוב יותר לעולם ולנו. מי שמפנים את ההבנות האלה ובאמת חי על פיהן הוא אדם חופשי ומשוחרר מאינסוף כבלים, תבניות ופחדים שמגבילים אותנו. אם נזכור שבכל סיטואציה תפקידינו הוא לעשות את המיטב כדי להצליח, אולם מרגע שסיימנו את הפעולה עלינו להרפות ולתת לדברים לקרות בלי הדמיונות שמכרסמים אותנו מבפנים האם עשינו מספיק והאם נצליח או לא – אזי נהיה אנשים שמחים יותר. כל שהאדם נדרש בעולם הזה הוא למאמץ כנה ולהשתדלות אמיתית. מרגע זה ואליך אין לו אחריות על התוצאות. יצליח או לא – זה בידי הבורא. האמת? לדעתי אין דבר משמח ומשחרר יותר מההבנה הזו!

ובעניין אחר – השבת הקרובה, השבת שלפני הפסח, נקראת "שבת הגדול" משום שבה ארע לאבותינו נס גדול, אשר המשיך את שרשרת הניסים המופלאה של גאולת מצרים. בשבת זו התבקשו בני ישראל להכין בבתיהם כבשים עבור 'קורבן פסח'. השה, כזכור, נחשב לאליל מצרי, וקשירתו הייתה התרסה חמורה של העבדים הנרצעים במשעבדיהם רבי הכוח. כשראו זאת המצרים הם שאלו את בני ישראל לפשר המעשה והם ענו להם בפשטות ובביטחון שבקרוב הכבשים ישחטו ודמם ימרח על המשקופים כדי להגן על בכוריהם היות ועוד מספר ימים צפוי ה' להרוג את כל הבכורים במצרים.

הנס הגדול הוא כאמור שהמצרים לא כילו באבותנו את זעמם על התעוזה שבהריגת אליליהם, אולם נראה כי הפלא האמיתי היה בשינוי התפיסה הגלותית והמתרפסת של אותם עבדים מוכים והאמונה הגדולה בצדקת דרכם ובהשגחתו של הקב"ה כמגן וכמושיע. הלוואי וגם אנחנו נאמץ היום כעם את אותו ביטחון ואת אותה 'חוצפה חיובית' ונזכור שאנחנו לא פחות מאשר בניו של המלך.

שבת שלום, ניר אביעד