יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

פרשת "חיי שרה" – לא טוב היות הרווק לבדו

בס"ד


"מצא אישה – מצא טוב" כתב שלמה המלך בספר "משלי", ולמרבה הצער ישנם רבים שהוסיפו כיום: "לא מצא – עוד יותר טוב!".
פרשת השבוע הקרובה, פרשת "חיי שרה", עוסקת, בין היתר, במשימה שהטיל אברהם אבינו על עבדו הנאמן אליעזר למצוא שידוך לבנו יצחק. באחד מהתיאורים היפים והמרגשים שבתנ"ך, אנו מתוודעים לכלה המיועדת, רבקה, לסיפור פגישתה עם יצחק ולבסוף לחתונתם. הקריאה על אבותינו והעיסוק בנושאי השידוכים, ההיכרויות והנישואין זו הזדמנות מצוינת לדון באחד התחומים המשמעותיים (ולעיתים אף המורכבים והקשים) בחייו של כל אדם – הרצון והצורך במציאת בן/בת זוג ובניית תא משפחתי חם, אוהב ויציב. לבקשת מספר קוראים וקוראות החלטתי גם השנה לכתוב על סוגיה זו ולהוסיף מספר תובנות למאמר של שנה שעברה. מאחר ומדובר בנושא שעלול להיות רגיש אצל מי שמתמודד עם הניסיון הזה באופן יום-יומי, ברצוני לבקש את סליחתו מראש במידה והדברים לא יובנו כהלכה ולהבהיר שכל מטרותיי וכוונותיי הינן לטוב. מומלץ לקריאה גם למי שברוך השם הניסיון הזה מאחוריו.

הקב"ה קבע כבר בפרשת "בראשית" כי "לא טוב היות האדם לבדו" ולכן עשה לו "עזר כנגדו". יש אנשים שיטענו כי תפקידו של מוסד הנישואין הוא לקיים את העולם ולוודא שתהיה רבייה והמשכיות, יש אנשים שגורסים כי מטרת הנישואין היא לדאוג שהעולם לא יהיה הפקר מבחינה חברתית ואנשים יוכלו לנתב את יצר המין שלהם למסגרת מוגדרת ומסודרת, ויש אנשים שממשיכים להאמין ברומנטיקה וטוענים כי מטרת הנישואין היא לאפשר לרגשות החיבה, הידידות והאהבה מקום להתבטא. כל התפיסות הללו בהחלט נותנות תשובות חלקיות מדוע אנחנו כה זקוקים אחד לשנייה ואחת לשני, וזאת למרות שבעידן הציני בו אנחנו חיים יש שחושבים כי אין שום פסול ב"נישואין פתוחים", שתחלופת בני זוג היא דבר נורמאלי ואף מבורך, ושאהבה זה רק רגש חולף שלא ניתן לסמוך עליו ומקורו בהורמונים שמופרשים מאיזו בלוטה במוח. ובכל זאת, נראה כי גם כיום, בעולם הקר והמנוכר בו אנו חיים, הכמיהה לזוגיות אקטואלית מאי פעם. התשובה לשאלה מדוע זה כך חזקה וגדולה הרבה מאתנו. האמת המופלאה היא שהחיבור בין איש לאישה הוא מהות אלוקית וכי כל העולם מורכב מכוחות זכריים וכוחות נקביים ששואפים להתחבר. מדובר בתכונה עולמית הטבועה בבריאה כמו תכונה גנטית. האיש והאישה, הזכר והנקבה חייבים להתאחד. בקבלה זה מכונה "אור" ו"כלי". היצר המיני וההסדרים החברתיים הם רק טריגר שברא הבורא כדי למשוך אותנו אחד אל השני כמו מגנט וכמו חשמל. איש לחוד ואישה לחוד – חייהם אינם שלמים. זהו חוסר שלמות המביא לחוסר הרמוניה, ולכן זוגיות היא משמעותית גם אם אין לבני הזוג ילדים. מצוות פרו ורבו היא מטרה משנית לעצם החיים בזוגיות משותפת וקבועה, וכמוה כל מה שקשור לערך של הקמת מוסד חברתי משפחתי מסודר, תשלומי משכנתא משותפים או כל הסבר שכלי אחר שנעלה בדעתנו. גם אם הזוגיות היא בעליות ובירידות, גם אם היא נדמית כדרך מליאת חתחתים ומכשולים, מדובר בדרכו המתוכננת של הבורא. זו הדרך בה אנו משיגים שלמות ושווה לנו להשקיע בה את כל מרצנו וכוחנו.
"כל שאין לו אישה שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה" אמרו חז"ל, כאשר בספר ה"זוהר" אף נכתב כי אדם נקרא "אדם" רק כאשר הוא נשוי, בעוד בהיותו רווק הרי הוא בגדר "פלגא גופא" – חצי אדם. רק כאשר מתחתנים מתחילים להגשים באמת את מלוא התוכנית שתכנן בעבורנו הבורא.

לא מזמן שאלתי את הבוס שלי במשרד "מה שלום אשתך שתחייה?" ומבלי לחשוב פעמיים הוא ענה לי: "אשתך שתחייה...!" והשאיר אותי פעור פה. בנוסף, באחד משיטוטי האחרונים בחנות הספרים השכונתית שאלתי את המוכרת: "איפה נמצאים הספרים על שלום בית?" ובתשובה היא ענתה לי: "המדף של ז'אנר מדע בדיוני נמצא במדף האמצעי למעלה".
לא, להיות לבד זה לא בריא ולא נכון. בניגוד לבדיחות אלה ובניגוד למסר שעולה מהלהיט המזרחי התורן המתנגן לו ברדיו: "מונו, מונו, אני לבד וטוב לי", האמת היא שלהיות לבד זה לא טוב. זה מנוגד לטבע הכי בסיסי שלנו כיצורים חברתיים וברוב המקרים מקור לכל כך הרבה עצבות ותחושת חיסרון והעדר. הסיטואציה בה מגיע ערב שבת או חג והרווק נאלץ לבלות את השעות היקרות האלה לבדו קשה מנשוא וכמעט ובלתי אפשרית, כמו גם החזרה בסוף יום מפרך מהעבודה/לימודים לבית ריק כשאין עם מי לחלוק ובפני מי לפרוק.

מדוע זה כך? מדוע הנישואים כה מהותיים למימוש ייעודו של האדם? האם זה רק כדי שיהיה לו יותר נעים ולא ישעמם לו עם עצמו? התשובה לכך היא שזוגיות זו הסדנא הכי משמעותית והכי אינטנסיבית לגילוי הכוחות הפנימיים הגנוזים בכל אחד ולתיקון המידות. בזוגיות אנחנו חשופים לחלוטין ובן/בת הזוג רואה אותנו ללא המסכות שאנחנו נוטים לעטות בחוגים חברתיים שונים מחוץ לבית. מעבר לכך, אדם נבון שהשכיל להבין שתפקידנו פה בעולם הוא להפיץ אור ולהטיב לסובבים אותנו (מבחינת "ואהבת לרעך כמוך") רואה בזוגיות ככר ההשפעה והנתינה האולטימטיבי. בזוגיות יש אפשרות (ואפילו חובה) אמיתית לחשוב על הצד השני ולחפש בכל רגע נתון כיצד ניתן לעשות לו/לה טוב יותר, כיצד ניתן לפנק, לספק צרכים ולהוות אוזן קשבת ולב מבין. לא חסרים מקומות וסיטואציות בהם אנחנו יכולים וצריכים לשמח את הסובבים אותנו, אבל אין מקום כל כך עמוק וחשוב כמו בזוגיות לעשות את זה. כדי שהקשר יצליח אין לנו ברירה אלא לוותר על הילד הקטן והקטנוני שקיים בתוך כל אחד מאתנו ושרוצה רק לינוק מהעולם לעצמו. אין בכוונתי חלילה לומר שרווק/ה הם בהכרח אנוכיים יותר, אולם ההזדמנויות שלהם לעבוד על מידת הנתינה לזולת קטנות משל מי שהמציאות הזוגית מחייבת אותו להתגמש, להתפשר ולהתחשב בלי הרף כדי לקיים מערכת יחסים אמיתית ובריאה. להערכתי רוב מערכות היחסים שמתפרקות שורשן בחוסר הבנה שתפקידנו בחיים כבני/בנות זוג זה קודם כל להטיב לצד השני ורק אחר כך לחפש מה יוצא לי מזה ומה אני מרוויח (כמובן שיש יוצאי דופן). ראייה נכונה ומאוד פרקטית היא שכשלבן/בת הזוג שלי טוב באמת אזי גם לי במלא יהיה טוב באמת. כל מי שהתנסה בזוגיות יודע שהכלל הזה תמיד נכון. כשמתחילים להגיע הקטנטנים לעולם, הסדנא של החיים של נתינה, ויתור וסבלנות, שחשבנו שבזוגיות מגיעה לשיאה, מתבררת לנו שלמעשה רק מתחילה (אבל זה כבר סיפור למאמר אחר...).

כמעט כולם מסכימים כי משאלת הלב העיקרית היא להכיר בן/בת זוג ראוי ולהקים עימו/ה תא משפחתי חם ואוהב, ולמרות זאת, רבים וטובים מתקשים היום במציאת השותף לחיים וחווים תחושות של תסכול, בלבול ולפעמים אף ייאוש. רווקות מאוחרת וקושי במציאת בן/בת זוג, כמו גם גירושים מוקדמים וחזרה ל"שוק הפנויים-פנויות" בטרם עת הן תופעות יחסית חדשות ובנות זמננו. בעבר אנשים לא בחרו בני זוג מאחר וההורים בחרו עבורם. היום יש בחירה חופשית ויותר ויותר אנשים יכולים לבחור האם ובאיזה זוגיות להיות, אך למרות החופש וזכות הבחירה, שבמהותם כמובן חיוביים, אנו רואים שיש לא מעט אנשים שלא מוצאים את זיווגם.

במדרש ב"בראשית-רבה" כתוב: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". מדוע הזיווג כה קשה ומדוע הוא הומשל דווקא לקריעת ים סוף? הקושי הגדול הוא בכך שעצם החבירה לאדם אחר מחייבת לשבור במידה כזו או אחרת את ההרגלים הקודמים ואת הטבע הבסיסי של אנוכיות. הדבר הומשל למים במעמד קריעת הים, שגם כן שינו את הטבע שלהם על מנת שבני ישראל יוכלו היו לעבור דרכם. בנוסף, כמו שבסיפור היציאה ממצרים ים סוף לא נבקע לשניים עד שנחשון בן עמינדב ואחריו שאר העם קפצו אל המים והאמינו באמונה שלמה שהקב"ה יסייע בידם, כך גם בזיווגו של אדם – הקושי הגדול הוא שהאדם בעצמו יאמין שהבחורה הניצבת מולו היא זיווגו ("אולי זו לא היא? אולי אנחנו לא מתאימים?") ושאוקיינוס הבעיות והמניעות ("אבל מה עם פרנסה? אין לנו דירה, אנחנו צעירים/מבוגרים מדי"), יקרע בשבילם. בשביל למצוא את הזיווג הנכון לנו צריך אמונה וצריך לסמוך על הבורא שהוא יודע מה נכון ומה טוב עבורנו.
מה המקור לקשיים הגדולים שחווים היום נשים וגברים איכותיים ומתוקים מדבש במציאת השותף/ה לחיים? יש לא מעט רווקים ורווקות שהמחויבות של לוותר על ה"אני" הפרטי, על הנוחות האישית ועל המרחב העצמי ("אני צריך את הspace שלי...") מרחיקה אותם מלקשור קשר עם בני זוג או חמור מכך ליצור קשר שכזה אבל לפרק אותו, על כל הסבל הכרוך בכך. לאחרונה התרבו הקולות של אנשים שעושים אידיאולוגיה מהתפיסה הקלוקלת ואומרים בגלוי ובפרהסיה את מה שקודם לכן היה "טאבו" חברתי – הם פשוט לא מעוניינים להתחתן ו/או להביא ילדים לעולם כי זה נתפס בעיניהם כטרחה וכאובדן החופש האישי. הם מסתכלים על לא מעט קשרים סביבם ורואים אנשים כבויים ש"הגשימו את החלום", התחתנו וילדו ילדים, ובכל זאת השמחה מהם והלאה. לצערנו, ישנם אנשים שרואים את אחוזי הגירושין שמרקיעים שחקים ומראש מפחדים (לעיתים בתת-מודע) מכאב הפרידה האפשרית. כאן בהחלט יש מקום ללימוד כיצד בונים מערכת יחסים בריאה ויציבה, אולם אסור לנו לתת לפחד מפני הקושי העתידי לשתק את ההווה שלנו.
הקושי העיקרי היום בבניית מערכת יחסים זוגית היא התפיסה המערבית של "קודם אכיר ואממש את עצמי, קודם אחווה ואגלה את העולם (טיול, לימודים, קריירה, בילויים) ורק אח"כ אתפנה לקשר". יש בתפיסה הזו בהחלט גרעין של אמת. הרבה יותר בריא שבני זוג ניגשים מתוך נקודת בשלות לקשר, שכן בניית תא משפחתי דורשת בגרות ואחריות. אולם, יחד עם זאת, החיים המודרניים, כמו בהרבה תחומים, לוקחים גם את הנקודה הזאת לקצה, ובשם מונחים חיוביים של "חופש", "ניסיון" ו"גילוי עצמי", מביאים רבים (בעיקר מהציבור החילוני) למימוש תאוות שונות ומשונות שרק מרחיקות את האדם מהסיכוי להתחבר מאוחר יותר לאדם אחר. התנסות באינסוף קשרים רומנטיים (או מזדמנים) רק גורמת לאדם לצבור בתוך ראשו רשימה של שריטות, כאבים מפרידות, תנאים, דעות מוקדמות וציפיות לא אפשריות, כפי ששמעתי לא מזמן מנשואה טרייה שתיארה כיצד כל פרידה מחבר קודם עשתה לה חור בלב עד שכשסוף סוף הגיעה לעמוד מתחת לחופה היא עמדה שם עם לב בצורת מסננת.
הוכח במספר מחקרים שדווקא מי שגיל נישואיו מתאחר בגלל העובדה שהוא התנסה במערכות יחסים רבות וקודמות, חרף "ההיגיון", שאומר שהוא יהיה בעל ניסיון ויעשה את הדברים נכון יותר, דווקא אצלו אחוז הגירושים עולה פלאים, וזאת משום שככל שאנו מתבגרים יותר כך קשה לנו להתגמש ולהכיל אדם חדש ולאפשר לו לחדור את השריון שהשנים בנו בנו.
מעבר לכך, השוואה מתמדת למודלים לא סבירים של מראה חיצוני ו/או כריזמה מוחצנת של דוגמניות וכוכבים מזדמנים למיניהם, שאנו רואים בטלוויזיה ובסרטים, לעולם תעורר תסכול אל מול המציאות של החיים האמתיים, ולכן מראש נידונה להכשיל אותנו. אצל אדם אחד המודל הרצוי יכול להיות מראה חיצוני ואצל השני יהיה בוגר ישיבה/קצין קרבי/מהנדס אטום. כל ציפייה מראש כזו או אחרת וכל ניסיון להגדיר לעצמינו מי מתאים לנו ומי לא ועל פי קריטריונים אלה לפסול או לאשר את המועמד/ת רק מקטינה את הסיכויים.
הקושי המשמעותי הנוסף (שגם הוא מחריף עם התקדמות השנים) הוא חרדת הנטישה. הפחד להיעזב מביא הרבה אנשים להעדיף הימנעות מקשר על פני הסיכון לנטישה. יש אנשים הבוחרים חיים של בידוד מוחלט ולעומתם ישנם אנשים שמקיימים זוגיות במתכונת של היעדרויות רבות (עבודה בעיקר במשמרת לילה, נסיעות רבות לחו"ל וכו'). לצערנו ניתן לראות גם אנשים שיוצאים עם מספר פרטנרים זוגיים במקביל וכאלו שעוזבים את הזוגיות רגע לפני שיעזבו אותם או מסרבים למחויבות.

כיצד ניתן להתחזק באמונה שאנחנו בדרך למציאת הזיווג שלנו? ראשית אסור לעולם להתייאש ולאבד תקווה שממש אוטוטו אנחנו מוצאים את החצי השני שלנו. גם אם שבענו אכזבות וכישלונות, עדיין תמיד יש להתחדש באמונה ובתפילה שהדבר קרוב מאי פעם. במשנה נכתב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכרזת: בת פלוני לפלוני". המשמעות היא שהזיווג של כל אחד מאתנו כבר ידוע מראש ומובטח לנו שהוא יגיע אלינו, וזאת במידה ולא נקלקל ע"י התנהגות שלילית במיוחד. קבלה של המשפט הזה דורשת אמונה גדולה בבורא שבתור מי שאחראי על השפע הגשמי והרוחני של כל אדם ודואג לו למחייתו, לפרנסתו, להגנתו וכו', כך גם הוא זה שדואג לו לזיווגו. בד בד עם האמונה הפשוטה והתמימה הזו, אסור לנו "לסמוך על הנס לבדו" ובהחלט על האדם לעשות עשיות אקטיביות למען מציאת החצי השני שלו. מה עדיף – שדכן, פגישה אקראית, פגישות בין פנויים-פנויות, שבתות משותפות, אינטרנט, הרצאות או היכרות באמצעות מכרים משותפים? כל התשובות נכונות, וכל אחד יעשה כטוב בעיניו וכנטיית לבו. אך עצה טובה היא לא לפסול שום כיוון. הרבה שלוחים לה' ואיננו יודעים מהיכן תבוא הישועה. היהדות טוענת שהמחשבות שלנו לעיתים רבות יוצרות מציאות חיצונית (מבחינת "נבואה שמגשימה את עצמה"). לפיכך, חשוב מאוד לשמור על רוח חיובית ולשדר לעולם ולעצמינו אופטימיות ואמונה שהזיווג ממש בדרכו אלינו. אנשים ששקועים ברחמים עצמים, ייאוש ומרה שחורה פוגעים בעצמם ובסיכוייהם.
רוב האנשים הנשואים מספרים שהם הכירו את בן/בת זוגם בנסיבות מפתיעות ולא צפויות, כך שאל לאף אחד לחשוב שאם הוא עשה X ו-Y והזיווג עדיין לא הגיע המשמעות היא שהוא יישאר רווק לנצח.
מעבר לכל זאת, חשוב מאוד שנזכור שכל קושי וכל ניסיון שאנחנו עוברים בתחום הזה ודאי הוא לטובה ותפקידו ללמד אותנו דבר מה על עצמינו ולהכין אותנו לקראת בן/בת הזוג האמתיים שלנו. לא להתייאש. לכל מניעה יש סיבה (גם אם נסתרת מעמנו).
רוב רובם המכריע של הרווקים והרווקות הם אנשים נורמאטיביים לחלוטין, ולעובדה שהם טרם מצאו את בן/בת זוגם אין קשר למגבלה מיוחדת כזו או אחרת בתוכם. אני מציין זאת דווקא לטובת אותו רווק/ה שיושבים בדייט ומולם רווק נוסף. לא אחת הדמיונות על "מדוע הוא/היא טרם התחתן/ה בעצמו/ה?" והניסיון למציאת פגמים וחולשות לא מאפשרים להם להכיר את הפרטנר באמת. אין אדם מושלם ולכולם יש חסרונות, אבל הם לא שונים משל כל אחד אחר. יש להרפות. אם נאפשר לחומות של השני ליפול אולי נגלה שם אדם נפלא.

אחת מהשאלות שמטרידות כמעט כל גבר או אישה בשלב שלפני חתונה היא כיצד אדע שזה זה? איך אדע שהוא/היא באמת החצי השני שלי ושאתו/ה אני רוצה לחיות את שישים השנים הקרובות? חוסר הודאות הוא הגורם לרבים כל כך להתלבט ולעכב את ההחלטה (גברים – להתעורר, אני מדבר בעיקר אליכם...). הטענה של היהדות היא, כאמור, שגבר ואישה אינם באמת בוחרים האחד את השני ושהזיווג נעשה בעבורם כבר מרגע ירידת נשמתם לעולם, כאשר כעת זה רק עניין של זמן עד שהזיווג יתרחש בפועל.
האם תיתכן טעות? הרי גירושין הם מותרים? התשובה אולי תפתיע/תקומם, אבל האמת שלא תיתכן טעות. אם הקב"ה זיווג ודאג שמבן כל כך הרבה גברים ונשים דווקא אותם גבר ואישה יפגשו, יתאהבו וימצאו עצמם יחד מתחת לחופה – סימן שיש להם עבודה רוחנית כלשהיא לעשות ביחד. על פי היהדות אין מקריות בעולם. אם מגיעים לידי גירושין, זה נובע מכך שאותו הזוג לא עשה מספיק מאמצים כדי לסיים את התיקון כמו שצריך, או (וגם זה ייתכן) – שהוא סיים את התיקון ועכשיו הם ראויים לקבל את בן/ת הזוג האמיתי.

ובכל זאת, על שני עקרונות בסיסיים יש להישען בבואנו לבחור את השותף/ה לחיים:
א) משיכה בסיסית/"מציאת חן". עבור גברים (בעיקר) משיכה חיצונית חשובה ולא ניתן להתכחש לה. החשיבות שנותנים כיום לדבר אומנם מופרזת, אולם משיכה בסיסית חשובה וקובעת. את בר רפאלי הבאה אין טעם לחפש, אבל בהחלט כן חשוב שתהיה "מציאת חן" כללית. ראיה לכך היא שההלכה היהודית מחייבת את הגבר לראות את אשתו לפני החתונה כדי לוודא שאכן היא מוצאת חן בעיניו, אחרת ידוע שצפויות בעיות. אצל נשים עניין המשיכה שונה מאשר אצל גברים. אם הן מרגישות שלבן הזוג שלהן יש חוסן פנימי הן תמשכנה אליו. דויד ברוזה שר: "חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו הסלע". ואכן, אם האישה תרגיש את הסלע שבו ותדע שהוא יהיה צוק איתן שיוכל לעזור לה להתמודד ולחצות את ים הבעיות שבחיים בשלום, גם אם הוא קרח ושמן היא תתחתן אתו.
ב) הסכמה כללית על הכיוון הרוחני של הבית המשותף. הפנטזיה של כולם היא להתחתן עם "האדם הנכון". על פי האמונה היהודית, כאמור, האדם עימו אנו עומדים מתחת לחופה הוא האדם הנכון לנו ביותר, שכן הקב"ה בכבודו ובעצמו שידך לנו אותו. יחד עם זאת, חשוב מבעוד מועד לתכנן את החיים המשותפים כדי להיות מוכנים יותר זה לזו. חשוב לדבר על הציפיות, להבהיר מה מקובל על כל אחד ומה לא, איך רואים את תפקידנו בקשר ואת תפקידו של בן הזוג, איזה הורים רוצים להיות, וכו'. כדאי לדבר גם על חלומות לעתיד ועל גבולות וקווים אדומים של כל אחד. שיחה כזאת היא חשובה משום שהיא עוזרת להיפטר מתקוות שווא, מכינה לחיים המשותפים וגורמת להיכנס אליהם מתוך מודעות. יחד עם זאת, מומלץ בחום לא לפסול את הפרטנר שמולנו בגלל דעה כזו או אחרת שהביע. כולנו יודעים שבני אדם משנים את עמדותיהם ביחס להרבה מאוד דברים במהלך חייהם, ואלא אם כן מדובר בחילוקי דעות משמעותיים ביותר (כדוגמת: "האם נשמור בבית שבת") לא כדאי לוותר על ההזדמנות הזו בכזו קלות. הרבה יותר חשוב שתהיה כימיה ומשיכה רגשית, "פרפרים בבטן" ותחושת נועם וקירבה במהלך הקשר המתהווה מאשר שנסכים רעיונית על כל דבר ודבר.

לסיום – פנייה אל כל הנשואים והנשואות. קל לנו לא אחת לשכוח את חברינו ומכרינו הרווקים והרווקות ולא להיות מספיק רגישים ומודעים לצורך שלהם בעזרה המעשית שלנו. אם נשב עם ספר הטלפונים שבנייד שלנו, רשימת העובדים בחברה בה אנו מועסקים וספר המחזור מהתיכון/אולפנה/טירונות נגלה שאנו מכירים לא מעט רווקים ורווקות שאולי יכולים להתאים אחד לשני. גם אם כבר הצענו למישהי חמשה בחורים ולכולן היא סירבה – אין הדבר אומר שהשישי לא יהיה בעלה. אסור לנו לוותר ולהתייאש ובקלות יחסית אנחנו יכולים להיות שותפים במלאכת בניית בית בישראל.
שנשמע רק בשורות טובות ונזכה לשמוח יחד עם כמה שיותר חתנים וכלות.
שבת שלום, ניר אביעד J

3 תגובות:

  1. כמה יפים ונבונים הדברים שכתבת!-יישר כוחך!

    השבמחק
  2. היי ניר
    אני ממש מודה לך על כל חידושי התורה שאתה שולח לי בכל שבוע.
    תודה רבה ואשריך ואשרי חלקך !
    תזכה למצוות
    רחלי

    השבמחק
  3. מאמר מעולה!!!!!
    בתור רווק בן 41 הזדהתי עם הדברים מאוד.
    הרבה שנים הייתי בררן מידי ועכשיו קשה לי להתמסר עד הסוף

    השבמחק