פרשת "חוקת" – גבר, דבר עם אשתך

בס"ד

על שום מה נענש משה רבנו?

פרשת "חוקת" עוסקת, בין היתר, באחד האירועים המשמעותיים והדרמטיים ביותר במסעות בני ישראל במדבר – החטא של משה רבנו, מנהיג האומה, באירוע שנחקק בזיכרון האנושי לדורי דורות ושכונה "פרשת מי המריבה".

השנה היא השנה הארבעים לצאת ישראל ממצרים והעם עמד פסיעה מכניסה לארץ המובטחת, אולם התוכנית השתבשה ומרים, אחות משה ואהרון, מתה ועמה נעלמה הבאר הניידת שהתלוותה אל העם והרוותה את צימאונו. העם, כדרכו, בא אל משה בטענות ודרש שיפתור את הבעיה. בעוד הקב"ה הורה למשה לכנס את כל העם, לדבר אל הסלע ולראות כיצד באופן ניסי יצאו מהאבן מים, הוא חרג מההנחיות שקיבל ובמקום לדבר אל הסלע הוא היכה בו פעמיים בעזרת מטהו עד שמים רבים אכן ניגרו ממנו.

בגין חטאו זה של משה נגזר עליו כי הוא לא יזכה להיכנס אל ארץ ישראל. למשמעות החטא והעונש מספר רב של פרושים. מבחינתנו כמעט ובלתי אפשרי לבוא ולשפוט את מעשיו של משה ולהעביר ביקורת על האדם והמנהיג הנשגב, שזכה להיות שליחו הישיר של הקב"ה, לדבר עמו פנים אל פנים ולהיות הצינור שדרכו עברה התורה לעם ישראל ולעולם כולו. ובכל זאת, חשוב שננסה להבין מה הייתה טעותו ובעיקר מה כל זה אומר לנו היום לחיים שלנו כאן ועכשיו.

את שני הפרושים המפורסמים למאורע נתנו רש"י והרמב"ן. רש"י טען כי הטעות של משה הייתה בכך שמנע מהקב"ה  להציג בפני העם נס מופלא נוסף לפיו מדיבור יצאו מים מסלע וכי הוצאת מים מסלע לאחר הכאתו פחות מרשימה. לדבריו, אם העם היו רואים שאפילו סלע פשוט ודומם שומע לקולו של הקב"ה הדבר היה מעורר ומדרבן אותם גם כן למלא במדויק אחר חוקיו. הרמב"ן, לעומת זאת, פירש את הדברים באומרו כי חטאו של משה היה בכך שביטא חוסר סבלנות כלפי העם וכעס עליהם. תרעומת משה

באה לידי ביטוי במילים "וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע. וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם", כלומר מתוך סערת רגשות ומצוקתו האישית, בעקבות תלונות האינסוף שנאלץ לשמוע בארבעים השנה האחרונות, הוא חרג ממזגו הטוב וביטא לראשונה רגש שלילי. משה התרגז ללא סיבה מוצדקת שכן הקב"ה לא זעם על בקשתם של בני ישראל, למרות שזו הייתה חוצפנית וקנטרנית. משה על דעת עצמו החליט להיעלב בשם הקב"ה ומכאן החשש כי העם ילמדו ממעשיו. במשך כל תקופת הנהגתו העם נשא עיניו אל משה ולמד ממידותיו הטובות. כעת, כשגם הוא נכנע למידת הכעס וחוסר הסבלנות, היה חשש שידי העם ירפו מבחינת "אם בארזים נפלה שלהבת – מה יגידו אזובי הקיר?".

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, "סנגורם של ישראל", טען כי יש שתי דרכים להוכיח אדם: הראשונה מתוך הכרה שהוא מיסודו טוב וחיובי ורק המעשה הנקודתי שהוא עשה צריך תיקון, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות - מתוך תפיסה שהדברים השליליים שהוא עשה הם חלק אינטגראלי מאישיותו, שכן הוא רע מיסודו וחסר תקנה. משה באומרו "שמעו נא המורים" הפך את תוכחתו לזו מהסוג השני ושידר לעם שהם רעים וכי הרוע הזה הוא חלק בלתי נפרד מהם. כאשר מוכיחים אדם וחושבים שהוא שלילי מיסודו עלולים לקבע אצלו את התכונה השלילית ומאבדים את אמונו ואת הקשר עמו. זו היא הסיבה שגדולי המחנכים ממליצים לא לומר לילד אף פעם "אתה ילד רע" וכך לקבע אצלו את התחושה שהוא אכן כזה, אלא להסביר לו ש"הוא עצמו ילד טוב, אבל המעשה שהוא עשה הוא רע". אם משה היה מוכיח את עם ישראל בדרכי נועם, כפי שעשה בצורה כה מוצלחת עד כה, הם היו מבינים את גודל חטאם, אולם כשהעם לא הבין למה כועסים עליו ומה הוא עשה, ממילא התוכחה נהפכה להיות מתקפה חסרת תועלת.

יחד עם כל זאת, נראה כי חומרת העונש של משה מעט מפתיעה. מסופר שלאחר המעשה הוא בילה ימים על גבי לילות בתפילות לקב"ה שימחל לו ויתיר לו להיכנס אל ארץ ישראל, ובכל זאת בקשותיו לא נענו. הסיבה לכך נעוצה בעובדה ש"הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה" וממשה היו ציפיות גבוהות יותר מאדם רגיל. בתור מורה הדרך לעם ישראל למשך כל הדורות היה עליו לכבוש את כעסו ולגלות יותר סבלנות ורוך.

זו אינה הפעם הראשונה שהעם בא בטענות אל משה על שאין להם מים לשתייה. הפעם הראשונה הייתה שלושה ימים לאחר היציאה החפוזה ממצרים (בפרשת "בשלח"). אולם כעת, להבדיל מהניסיון הראשון, משה הגיב בכעס ותקיפות. המפרשים, שמלמדים זכות על משה, טוענים כי ההבדל נובע מהעובדה שמאז הפעם הראשונה ועד לפרשת "מי המריבה" עברו ארבעים שנה. ארבעים שנה של קיום על-טבעי של ניסים במדבר וארבעים שנה של חינוך לאמונה. אם כך, לטענתם, משה היה מתוסכל כי אחרי כל הארבעים שנה האלה נראה היה כי העם לא למד כלום ונשאר חסר אמונה, "קוטר" ורואה את חצי הכוס הריקה.

שומע בזיונו ושותק

כפי שכבר נאמר, באמת שקשה לבוא בטענות למשה רבינו. במשך ארבעים שנה של הליכה במדבר (ואף לפני כן) בני ישראל לא הפסיקו לקטר על קשיי הדרך (החל ממחסור במים לשתייה, דרך האוכל שניתן להם משמיים וכנראה לא היה מספיק טעים לדעתם ועד לקושי של הצעידה), להאשים את משה בשחיתות (בפרשת "קורח") ואף לרצות לסקול אותו באבנים אחרי חטא המרגלים. למרות כל זאת, משה, כמנהיג אמיתי, שם את כבודו האישי בצד וידע להכיל כל יהודי ולראות את הטוב שבכל אחד. סביר להניח שכל אחד מאתנו היה נשבר הרבה לפניו וזונח לאנחות את התפקיד כפוי הטובה. אולם כעת בפרשה שלנו, משה כשל דווקא בתכונה בה הוא הצטיין יותר מכל עד כה – ביכולת לספוג את העלבונות ועדיין לאהוב את המבזים ולשמור על קור רוח.

חז"ל קבעו כלל גדול לרוצה להתקרב לדרך השם ולזכות לחיים נעימים וטובים גם כבר בעולם הזה: "שומע בזיונו ושותק". פרוש הדבר הוא שכשאדם אחר מבזה אותנו, מזלזל בנו, ממרה פינו או ממעיט מערכינו, עלינו להתגבר על תחושת העלבון ולא להגיב באותו הרגע. רק לאחר שהתגברנו על האינסטינקט הראשוני לענות ולהתגונן ניתן לחזור אל אותו אדם וללבן את ההדורים בנחת וברוגע. כל אחד יכול להעיד שברגע שהוא מרגיש שפוגעים בכבודו הוא מתמלא בכעס ובאופן אוטומטי עולות בו המחשבות ש"נעשה לו עוול" והרגשות של "איך העזו לומר להוד מעלתו מילים שכאלה וכיצד האדם שמולנו לא מזהה את גדולתו ומרשה לעצמו לדבר כך?". החוכמה הגדולה, ובזה נבדל אדם שעובד על עידון מידותיו מאדם שנותן דרור לחלקים הגסים שבו לבוא לידי ביטוי, היא במקום לענות ממקום של כעס ולהתחיל "פינג-פונג" של האשמות ועלבונות הדדיים, לזכור כי ברגעים אלה אין טובה ונכונה יותר מהשתיקה. השתיקה בראש וראשונה היא ביטוי לוויתור. האדם מוותר על כבודו ועל האגו שלו, וויתור זה הוא ביטוי של פינוי מקום לכבוד אחר שיחול עליו. אחת המילים השגורות ביותר על לשוננו היא המילה "אני", והדבר איננו סתמי. כל פעולה, כל תנועה, כל מחשבה, מתחילה בהנחת יסוד של הקיום העצמי.  האמת היא שככל שגוברת תודעת ה"אני", ככל שנוכחותנו האגוצנטרית מתעצמת, כך נדחקת השכינה למעלה מאתנו. בזמן שאומרים לנו דברים שאיננו שמחים לשמוע יש הזדמנות מוחשית לתקן ולעבוד על כך.

בפרקי אבות נכתב: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא השתיקה", כלומר אין דבר טוב יותר לאדם מאשר לשתוק כאשר מבזים ומעליבים אותו ולא להשיב דבר. על כך הוסיפו גדולי ישראל ואמרו: "בהמעיט האדם את דבריו ימעטו שגיאותיו", "מילה שווה זוז ושתיקה תרי (=שני זוזים)", וכן "מוטב שהאדם יתחרט על מילה שלא נאמרה מאשר יתחרט על מילה שכבר נאמרה".

בעומק הדברים לבחירה בשתיקה ובמתינות לאחר שהעליבו אותנו או המרו את פינו מעלה נוספת – ע"י השתיקה וההימנעות מהכעס אנחנו מביעים אמון בברוא העולם ומבינים שהוא לא סתם מזמן לנו ניסיונות וקשיים מיותרים, ושהכול בסופו של דבר קורה לטובתנו (גם אם במבט גשמי זה לא תמיד נראה כך). מבט אמוני על העולם פרושו לראות ולהבין שכל שנקרה בדרכנו – הטוב והנעים, כמו גם הקשה והמעיק – הכול זה שיחה אישית מעת הקב"ה, שמנסה לומר לנו דבר מה דרך אותה הסיטואציה. גם אם פגעו בנו, האדם שמולנו הוא רק השליח ובטח ובטח שאין סיבה לכעוס עליו.

הסיפור המוכר ביותר בתנ"ך בהקשר זה הוא כמובן סיפורו של דוד המלך, אשר נאלץ לשמוע עלבונות קשים ("צֵא, צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל") שנאמרו לו בקול רם ובפרהסיה מפי שמעי בן-גרא. בתגובה לבקשתו של אבישי בן צרויה לערוף את ראשו, דוד בחר להבליג ולהגיב במתינות, וזאת משום שהוא ידע את האמת – למען תיקונו היה עליו לשמוע ביזיונות ובן-גרא היה רק השליח.

רבי נחמן הגדיל והוסיף מדרגה לעקרון זה: "ישמע בזיונו ישתוק ויידום - זה עיקר התשובה". לשתוק זה לשמור על קור רוח ולא לענות כלפי חוץ, כאשר לדום זה לקבל בשמחה ובאמונה גם בתוכנו את מה שקורה לנו. השלב הראשוני הוא באמת לא לענות (גם אם בפנים רותחים), בעוד בהמשך אנחנו רוצים גם בפנים להיות רגועים. הדרך לכך היא להרבות בשיפוט לכף זכות ובעין טובה.

מי שמפנים דברים אלה ומשכיל ללמוד מטעותו של משה רבנו, שהגיב ממקום של כעס, יזכור להשתמש בנשק של "שומע בזיונו ושותק" בזמן אמת. בפעם הבאה שהבוס מעיר לנו על תפקודינו במשרד נקבל את ההערה בשקט ולא מיד נתגונן ונצטדק, או  כשהנהג שלידנו בכביש צופר לנו ואף מוסיף תנועות ידיים לוחמניות נשמור על "פני פוקר" ולא נגרר לדין ודברים מיותר. בזוגיות עקרון זה חשוב שבעתים. כשבן/בת  הזוג מעיר לנו על הנעליים שזרקנו בסלון או על החולצה שכבר שבוע שוכבת בסל ומחכה לכביסה – הדבר הנכון ביותר הוא לבצע את מבוקשו וכמובן לא להדוף בחזרה את הערתו, לא להוסיף בדיחה צינית ובעיקר לא להעיר בחזרה על מה שנראה לנו שדרוש שינוי אצלו. חשוב לזכור – בן/בת הזוג הוא השליח שנבחר אישית בעבורנו ע"י הקב"ה למען תיקונינו ולכן יש לכבדו ביותר.

מעלת הדיבור בין בני זוג

למרות שמשה שגה, כפי שראינו, בדיבורו אל העם, ופיו היה זה שהכשיל אותו, עצם ההנחיה של הקב"ה דווקא לדבר אל הסלע מרמזת על החשיבות הגדולה שטמונה בכוחו של הדיבור ובסגולותיו הנפלאות. על פי הקבלה, כל הברואים מחולקים לקטגוריות הבאות: דומם, צומח, חי ומדבר. האדם, שנחשב לנזר הבריאה, מובדל משאר בעלי החיים ביכולתו לדבר. בעזרת הדיבור אנחנו מביעים את עצמינו, מבטאים את הצד האלוקי שקיים בנו ויוצרים קשרים עם בני אדם נוספים.

בין בני זוג החשיבות של מיומנות ותרבות שיחה קולחת, חופשית ותדירה משמעותית ביותר לפיתוח הקשר הראשוני וכמובן לשימור והגדלת האהבה בהמשך המסע המשותף של החיים. בדר"כ האישה היא זו שניחנה ביכולת מילולית מפותחת יותר וחז"ל אף קבעו כי "עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, מהן נטלו הנשים תשעה". ואכן ברוב מערכות היחסים זוהי האישה שמשתפת את בעלה בכל תלאות יומה ואף נכנסת לפרטי פרטים, שאולי לא תמיד מעניינים אותו לאחר יום עבודה ארוך ומעייף. כאן אנחנו הגברים חייבים ללמוד כלל גדול מעין כמוהו אשר בו נבחנת מידת הנתינה שלנו בקשר – עלינו להקשיב בסבלנות ובאמפטיות רבה לרחשי לב נשותינו על מנת שהן תרגשנה בטוחות ושמחות יותר. הגברים, כיצורים פרקטיים, מחפשים מיד לכל בעיה פתרון, לא מבינים מדוע הנשים "מתלוננות" כל כך הרבה ואף רואים בדבריהן רמיזה על שהם לא מספיק טובים ושבגללם האישה לא מסופקת. יש להבין שכל אדם זקוק לדיבור על מנת לפרוק את שעל ליבו ותכונה זו חזקה אצל נשים פי כמה וכמה. מתוך ההבנה של השוני בין המינים עלינו לעצור רגע לפני החזרה מהעבודה, לנשום נשימה עמוקה לפני הכניסה אל הבית, לנשק את המזוזה שמזכירה לנו את הערכים של המשפחה והאחדות ולהיכנס עם חיוך גדול וסבלנות אין קץ לשמוע על השיחה שקיימה עם חברתה מהמשרד, על תוכנית הרדיו שהקשיבה לה בדרך מהעבודה, על הציור שצייר הקטן בגן ועל הבעיות של הגדולה עם המורה לחשבון. גבר שמבין שזה תפקידו בעולם הוא גבר אמיתי. נכון שהרבה פעמים מפתה יותר להישפך על הכורסא מול הטמבלביזיה מאשר לעשות את כל זה, אבל מי שהתחיל את העבודה הזו יודע שאין עונג גדול יותר מלראות את אשתך מחייכת ורגועה אחרי שרגעים ספורים קודם לכן דמעות עמדו בעיניה מרוב עומס וטרדות היום.

חז"ל כדרכם היו כה מדויקים באומרם: "דאגה בלב איש ישיחנה" (ישיחנה – מלשון ישוחח אותה, ידבר אותה). עלינו לדבר אחד עם השני כדי לפרק את המתחים הללו ולהיטען בכוחות חדשים, שאם לא נעשה זאת - הבעיות רק ילכו ויגדלו. היום גם הרפואה המערבית מכירה בעובדה שכשאדם סוחב בליבו מועקות ולא משתף בהן אנשים שהוא סומך עליהם ואוהבים אותו, הוא מועד הרבה יותר למחלות שונות ומשונות גם בגוף. הרב ארוש בספרו הנהדר "בגן השלום" מלמד כי גבר שאינו מקשיב לאשתו ומשוחח עמה צריך לדעת שהוא מצער אותה מאוד וכי היא תמצא דרכים טובות פחות להוציא את שעל ליבה, כדוגמת שיחות טלפון ארוכות עם חברות, ביקורים ארוכים אצל הוריה וכו' – העיקר לא להיות בבית היכן שהיא לא זוכה לתמיכה שהיא כה זקוקה לה. הבעיות של האישה הן בהכרח גם הבעיות של הגבר שלה. זו המשמעות העמוקה של הנישואין. מרגע שהזוג התחתן הוא נהיה אחד – בטוב וברע. כמובן שדברי מכוונים גם למצבים הפוכים בהם לגבר יש צורך לשוחח על טרדותיו ואז תפקיד האישה להיות חברו הטוב ביותר ולהקשיב באמפטיה.

זוג נבון ישכיל לקבוע זמן קבוע בכל יום (יכול להיות אפילו רבע שעה) בו הם יעשו דבר אחד בלבד – לשוחח. בזמן הזה הטלביזיה לא דולקת ברקע, מכבים את הפלאפונים, לא אוכלים ולא מטפלים בילדים. בזמן הזה פשוט יושבים ביחד, מסתכלים האחד לשני בעיניים ומדברים. בהתחלה זה עלול להיות מלאכותי, אולם עם הזמן זה ייהפך לטבע שני ומובטח לזוג שהקשר בניהם יתחזק ויפרח.

שבת שלום, ניר אביעד J