פרשת "קורח": אז למה לי פוליטיקה עכשיו?

בס"ד

קורח – אבי אבות התככנות והמחלוקת

פרשת השבוע מספרת לנו את סיפורו של קורח, בן דודם של משה, אהרון ומרים, אשר יחד עם קבוצה של מאתיים וחמישים אנשים מכובדים נוספים נקהלו על משה ואהרון ובפיהם הטענה: "כָל-הָעֵדָה כֻּולָּם קְדֹשִׁים... וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה"? בדבריהם הם למעשה ביטאו עמדה, אשר על פניו יכולה להישמע הגיונית ומוצדקת – "אם כל עם ישראל קדוש ואם היהדות מדברת על שוויון ואחדות, אז מדוע המנהיגים מורמים מעם ומצווים על כולם מה לעשות?". בזכות טיעונים אלה הם הצליחו לשכנע קבוצת אנשים נוספת שהמנהיגות הנוכחית מונעת מתאוות בצע ומרצון לשררה והצליחו באופן חלקי לערער על הלגיטימיות של משה ואהרון ופועלם.

משה, אשר כזכור סירב מספר פעמים לבקשת הקב"ה להנהיג את העם מתוך צניעותו הרבה והרצון לברוח משררה, ושעליו העידה התורה לפני שתי פרשות כי הוא "עניו מכל אדם", היה שבע ממחלוקות והתקוממויות וניסה בדרכי שלום להידבר עם המסיתים, אולם אותם תככנים המשיכו בדרכם הרעה עד כי הקב"ה פער את האדמה והיא בלעה אותם חיים. לפני העונש הקשה משה פנה אל קורח וחשף את פרצופו האמיתי באומרו לו כי הוא יודע שהמניע האמיתי לדבריו אינה הדאגה הכנה לטובת העם וכי הוא אינו "לוחם צדק חברתי", כפי שהוא ניסה להידמות ולהציג עצמו, אלא מטרתו הנסתרת הייתה לזכות במשרת הכהונה והוא קינא על כי אחרים קודמו לתפקיד לפניו. את דבריו של משה משלימים מדרשי חז"ל השונים על הפרשה המתארים את קורח כאדם חומרי מאוד (הביטוי המפורסם "עשיר כקורח" מתאר את עשירותו הרבה) המונע ממניעים של כבוד ותאוות שלטון. דבריו של משה מלמדים אותנו כלל גדול מאוד בתקשורת בין בני אדם, כפי שניסחו זאת טוב מכל חז"ל במסכת קידושין בתלמוד הבבלי: "כל הפוסל – במומו פוסל", כלומר אדם שמעביר ביקורת על אדם אחר – לא מן הנמנע שהוא עצמו נגוע באותה "מחלה" ובעיה אשר מפריעה לו אצל הזולת, שכן אם אותה תכונה לא הייתה קיימת אצלו הוא לא יכול היה בכלל לראות ולזהות אותה אצל השני. מסיבה זו, בפעם הבאה שאנחנו רוצים להעיר למישהו אחר על התנהגותו (אגב, דבר שמומלץ למעט בו מאוד) עלינו לעצור ולשאול עצמינו האם אותה תכונה מפריעה באמת קיימת אצלו או שבעצם את עצמינו אנו רואים ושופטים?

 גם בעונשו הייחודי של קורח יש לימוד מעמיק מאוד ומוסר גדול שמכוון אלינו – דווקא האדמה, המייצגת את שיא הארציות והגשמיות, הייתה זו שבלעה את קורח והביאה למותו. המרדף אחר החומר והתעלמות מעולם הרוח והרגשות מנוון ומשחית. אדם שחייו מבוססים על המרדף האינסופי אחר המשכורת הגבוהה יותר (גם אם בכסף הוא רוכש מותרות שאין הוא באמת צריך), אחר הקידום בעבודה בכל מחיר (גם אם בדרך הוא "דורך על גוויות", וחמור מכך – מזניח את חיי המשפחה שלו) ואחר הסטאטוס החברתי והכבוד החיצוני מהסביבה (גם אם בפנים הוא חלול וריקני) – אותו אדם כורה את הקבר של עצמו במו ידיו, שכן כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות להבחין שההתבוססות בתוך עולם החומר רק עושה אותנו עצובים ובודדים יותר.  הארציות של קורח היא זו שהענישה אותו ולקחה אותו למקום הכי ארצי שיכול להיות – לבטן האדמה.

קורח אומנם זכה ל"כבוד" מפוקפק בהיסטוריה היהודית וזכור כמחרר ריב, אך יחד עם זאת חשוב להבין שהיהדות אינה נגד מחלוקות ובמצבים מסוימים אף מעודדת אותן. כל עוד אנחנו מאוחדים אין הכרח שנהיה אחידים. בהקשר הזה מוכרת האמירה המפורסמת מהמשנה ב"פרקי אבות": "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הילל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו". משמעות הדברים היא כי במצבים מסוימים המחלקות מבורכת משום שהיא מסייעת לראות את המציאות מזוויות מבט שונות וכך לקדם ולפתח אותה. אנחנו לא מתבקשים להיות זהים, לחשוב ולהרגיש באותה הצורה, וכשם ש"שבעים פנים לתורה", כך גם להבדלים בנינו חשיבות. במה תלוי הדבר האם המחלקות חיובית או חלילה שלילית ואסורה? במניעים של המחזיקים במחלוקות. אם מדובר בפלפולים כמו בין הילל ושמאי, שרצו להבין טוב יותר את ההלכה, אזי ודאי שחילוקי הדעות בניהם מבורכים, אולם אם מדובר בטיעונים שיקרים וצבועים כמו של קורח ועדתו אזי ודאי שאין להם מקום וסופם להתבטל.

ההקבלה בין התנהגותו ומניעיו של קורח לבין המציאות הפוליטית והחברתית בה אנו חיים היום ברורה ומתבקשת – גם היום ישנם פוליטיקאים לא מעטים אשר במסווה של מילים גבוהות ויפות פועלים משיקולים אישיים וכי ה"כיסאולוגיה" היא זו שמניעה אותם לא פחות מאשר חוש צדק מפותח ודאגה לחלשים. "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" שרו לפני כמה שנים להקת משינה, ולנו ברור עד כמה אנחנו צריכים היום מנהיגים כמו משה שטובת העם באמת הייתה תמיד כנגד עיניו וכנר לרגליו והאינטרסים האישים היו משניים.

ציניות וסרקזם – הדרך של החלש לברוח מהתמודדות

בעימות המילולי בין עדת קורח ובין משה עולה ומתחדד ההבדל באופני הביטוי בין הצדדים. בעוד משה, כהרגלו, פנה אל הסוררים בכבוד ובנימוס בניסיונו לפשר ולמצוא את המאחד, דתן אבירם ואון בן פלת, שהיו מראשי המורדים, השיבו לדבריו בציניות ארסית שמנעה כל אפשרות לקרבה, למציאת המשותף ולפתרון של שלום וכבוד הדדי באומרם לו: "כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ - לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר?". לאורך מסע הנדודים במדבר משה הבטיח פעמים רבות לעם כי לבסוף הם יגיעו לארץ ישראל ואף מכנה אותה "ארץ זבת חלב ודבש". אולם כעת, בדבריהם כאן דתן ואון מכנים דווקא את מצרים - "ארץ זבת חלב ודבש", ובעצם הם אומרים למשה – "בניגוד להבטחותיך יצאנו ממצרים, היא הארץ הטובה, וכעת אנו במדבר השומם הזה ארבעים שנה – הזו היא ארץ זבת חלב ודבש שהבטחת לנו?!". בעצם העובדה שהשניים משתמשים באותו הביטוי של משה בצורה הפוכה מתוך ציניות ודמגוגיה הם מציגים אותו בצורה נלעגת ושומטים את הקרקע מפני האפשרות לדיון רציני וענייני.

הרמח"ל בספרו המפורסם "מסילת ישרים" כתב שהציניות והליצנות סוגרות את האדם ו"מגנות" עליו בפני ביקורת: "כמו המגן המשוח בשמן, אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון מפני התוכחה והמרדות. כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות".

בדבריו הוא המשיל את הציניות ל"מגן המשוח בשמן", אשר כל חץ שנורה לכיוונו מחליקו ממנו הלאה ולא מאפשר לו לחדור. מי שרגיל לענות לאנשים מתוך צחוק ולצון, לעוות את דבריהם ולהעמידם באור מגוחך למעשה לעולם לא יוכל להשתנות ולהשתפר משום שהוא דוחה מעליו את דברי התוכחה שלרוב יכולים להיות עבורו כקרש הצלה ממש. אי אפשר לדבר ו"לחדור" ללב של אדם ציני. הציני לוקח כל מה שניתן לו באותו רגע, מקרר אותו, מוציא ממנו את רוח החיים ואז מגחיך אותו. מה שהוא עושה בפועל זה לא לאפשר לשום דבר להגיע ללב שלו כמו שהוא ללא חבלות, ולא מאפשר לשום דיבור שלו לצאת נקי, חם ותמציתי. כל תמונה אפשר לתאר בצורה צינית. נוף נפלא אינו אלא כמה עצים ואבנים, נתינת צדקה אינה אלא סחיטה ועצלנות מצד הנזקק וספר תורה אינו אלא עור של פרה שאיזה יהודי זקן כתב עליו בדיו...

אחד הגורמים לציניות, מעבר לרצון לדחות מעלינו ביקורת ותוכחה, הוא גאווה. הציניקן חש שהוא מביט אל העולם מלמעלה, יודע מה טוב ומה רע, מה נכון ומה איננו נכון, ויכול לשפוט ולחלק ציונים לכל באי העולם. זוהי גאווה לשמה. אדם עניו, לעומת זאת, איננו יכול ללגלג על תופעות או אנשים סביבו. פעמים הופכת הציניות למקצוע, שיש המתפרנסים ממנו - מכתיבת טורי ציניות בעיתונים וכדומה. זהו מקצוע גרוע ומשחית, שכן הכותב (וגם הקוראים) מתרגלים להביט על המציאות בצורה מעוותת. בכל דבר הם מחפשים ממה יש כאן לצחוק ולא רואים כלל מה קורה באמת. הם לא מביטים אל העולם בעין טובה וחיובית, אלא מחפשים היכן ניתן לנעוץ את עטם ולהכפיש את הזולת. רבות מתוכניות הטלוויזיה היום בנויות על מציאת פגמים במשתתפים בהן עד כדי גיחוך והשפלתם בפומבי. מזווית ראייה אחרת ניתן להבין שהציניקנים הם דווקא אנשים עם ביטחון עצמי נמוך, שכן הם זקוקים בהשפלת האחר כדי לרומם את עצמם. אדם חזק ואיתן לא יפעל כך. על כך אמרו חז"ל: "הרוצה לרומם עצמו שיבנה לו גבעה ולא יחפור בור לחברו".

לצחוק ולהומור ביהדות מקום של כבוד, אולם יש גבול דק העובר בין שמחה והתבדחות, שיש להם מקום חשוב, ובין הציניות הפסולה. יש בהומור בריא אפשרות לפתוח את הלב ולגעת באנשים בדרכים ובאופנים שדברי תוכחה לא היו יכולים, אולם חשוב תמיד לזכור מה הוא הגבול הנכון ומתי בדיחה והערה משועשעת הופכים להעלבה וציניות שלילית.

דוד המלך בפסוק הראשון בספר תהילים נותן עצה ברורה לעניין זה: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב". ובפשטות - יש להימנע ככל שניתן משימוש בציניות ו"הומור" שלילי ובעיקר לזכור את דברי הילל הזקן שאמר ש"מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך". כולנו יודעים כמה לנו לא נעים לשמוע הערה או תגובה צינית ומלגלגת. אם כך, מוטב יהיה אם נשים לב לדרכי הביטוי שלנו ונמנע מלהעליב אף אדם אחר.

"הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם" (פרקי אבות)

לפני התקרית, שחשפה בפומבי את שהתרחש קודם לכן בליבו, קורח דווקא היה אדם מכובד מאוד ובעל מדרגה רוחנית, אולם למרבה הצער הוא נפל ונכנע לעקב האכילס שלו שהוא הקינאה. אם נחשוב לרגע על התכונות של חוסר פרגון וקינאה נגלה לא רק שרובינו לוקים בהן במידה כזו או אחרת, אלא גם עד כמה שהן מיותרות. אנשים יכולים להעביר שנים רבות במחשבות על מה וכמה יש לאחרים לעומת מה שיש להם עצמם ואיך לקחו/אכלו/שתו להם. למה בכל כך הרבה מקרים הצלחה של מישהו אחר זוכה לבוז, לזלזול ולחוסר פרגון ללא שום סיבה נראית לעין? מדוע לרוב איננו שבעי רצון ממה שיש לנו ונראה לנו שלשני טוב יותר ושאם נשיג את מה שיש לו חיינו ישתנו וישתפרו? "רקב עצמות קינאה" אומר שלמה המלך ב"משלי", כלומר הקינאה מכרסמת בכל פינה טובה, מגיעה אפילו עד לעצמות וגורמת לחיים של המקנא להיות אפורים ואומללים. מוטב לנו להסתכל על סופו של קורח, ללמוד שאכן זה כך ולהפנים הלקח.

אובדן הסמכות ההורית – השורש לרוב הבעיות בחינוך ילדים בימינו

ברשותכם, ברצוני להסתמך על טיעוניו הדמגוגים והשגויים של קורח כדי להסביר את אחת הבעיות החברתיות והמשפחתיות החמורות ביותר של דורנו – אובדן הסמכות ההורית בבית ואובדן הסמכות של המורים בבתי הספר.

בשמיעה ראשונה דבריו של קורח עלולים להישמע מאוד משכנעים – כל בני האדם שווים ולכן אין לאף אחד את הזכות לתת הוראות לאדם אחר. בימינו נראה כי הגישה הזו תפסה תאוצה לכיוון שלילי, ובשם ערכים נעלים של "זכויות האדם", "פלורליזם" ו"חופש הביטוי" - גבולות המשמעת והסדר החברתי נפרצו. אם "כולם שווים" ואין אמת אבסולוטית אחת שמנחה אותנו מה מותר ומה אסור אז למה שנקשיב למישהו אחר ונקבל את מרותו? זה נכון ביחס שלנו כמבוגרים לערכים, דעות ומוסדות, שבעבר נתנו להם כבוד גדול הרבה יותר, ונכון שבעתיים לילדינו שגדלים באווירה חברתית שהכול בה מותר, שבעל הממון והפרסום הוא ש"נחשב" ולא בעל הידע והניסיון, ושלאו דווקא ההורה או המורה יודעים טוב מהם מה נכון ושצריך להקשיב להם.

יש להפנים שבניגוד לכמה תיאוריות מודרניות, הילדים וההורים אינם שווים וההורה לא צריך להיות חבר של הילד. דמוקרטיה זה ערך שמתאים לכנסת ולא לתא המשפחתי, ולכן בבית חייבת להיות סמכות הורית ברורה. כמו שבצבא יש רמטכ"ל וחיילים, וכמו שבכנסת יש ראש ממשלה וח"כים רגילים, כך גם בכל משפחה בריאה צריכה להיות היררכיה ברורה והפרדה בזכויות ובחובות בין ההורים לבין ילדיהם. משפחות שהחלטות משמעותיות מתקבלות במסגרת של דיון והצבעה "פלורליסטית" מתדרדרות עד מצב שבו המהות ההורית מיטשטשת ונעלמת. בעיות שהורים נתקלים בהן היום כמו חוצפה של ילדים וחוסר משמעת מתחילות בתפיסה המקולקלת הזו לפיה כולם שווים. חינוך ל"כיבוד אב ואם", מעבר להבעת הכרת תודה להורים על כל המאמצים הכבירים שהם עושים כל רגע כדי להטיב לילד, בא בראש ובראשונה כדי לשמור על התא המשפחתי ולסייע להציב גבולות בריאים לילדים.    

האמת צריכה להיאמר – היום אנחנו רואים את ילדינו ומבלים זמן איכות איתם הרבה פחות מבעבר. לפעמים אנחנו פחות נגישים אליהם מסיבות שאינן בשליטתנו (כדוגמת אילוצים הקשורים לעול הפרנסה) ולעיתים זה משום שאנחנו לא פנויים רגשית לעשות עוד פאזל או לשוחח עימם על שעבר עליהם היום בבית הספר. הפיצוי שלנו על שאנחנו נעדרים מחייהם בא לא אחת לידי ביטוי במתן רשות לביצוע כמעט כל פעולה העולה על רוחם ואנחנו נמנעים מלהיות אסרטיביים ולהציב גבולות כדי לא  להתעמת עימם. בסופו של דבר כל שנאמר כאן גורם לכך שהרצון של הורים "להתחבב על ילדיהם", ובמובן מסוים גם לפצות על רגשות האשמה שלהם כהורים בגלל הזמן המועט שהם מבלים עם הילדים, עולה להם במחיר של אובדן הסמכות והמשמעת, שכה נחוצים לילד/לנער להתפתחות תקינה ובריאה.

שבת שלום, ניר אביעד J