פרשת "תצווה" – פרגן, מה אכפת לך?

בס"ד

בס"ד

פרשת "תצווה" - פרגן, מה אכפת לך?

פרשת "תצווה" ממשיכה את פרשת "תרומה" ומתארת את מלאכת בניית המשכן והכלים השונים בו. הפעם אנחנו קוראים, בין היתר, על בגדי הכהונה ששימשו את אהרון (הכהן הגדול הראשון) ואת בניו בעת ששירתו במשכן. אחד מפרטי הלבוש האלו הוא החושן, אשר הורכב מ-12 אבנים טובות מסוגים שונים עליהם היו רשומים שמותיהם של שבטי ישראל. את החושן אהרון נשא תמיד על לוח ליבו, כפי שכתוב בפרשה: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל-לִבּוֹ בְּבֹואוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹון לִפְנֵי הקב"ה תָּמִיד. וְנָתַתָּ אֶל-חֹושֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹואוֹ לִפְנֵי הקב"ה; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ לִפְנֵי הקב"ה תָּמִיד".

התלמוד במסכת שבת מסביר שאהרון זכה לעדות את החושן הקדוש, המייצג את עם ישראל במשפטו לפני הקב"ה, דווקא על לוח ליבו בזכות העובדה שכאשר הודיע ה' למשה, אחיו הצעיר, כי הוא נבחר להיות השליח שיגאל את העם מעבדות לחרות, ולא אהרון, כפי שאולי היה מצופה, אהרון שמח על כך בלבבו, כפי שאומר ה' למשה על אהרון: "והנה הוא יוצא לקראתך וראה ושמח בליבו".

בדבריהם של חז"ל בתלמוד יש אמירה ברורה ומסר גדול שיכול לשמש כמובן גם אותנו. פיו וליבו של אהרון היו שווים. השמחה של אהרון על ההצלחה של משה ועל ה"ג'וב" הבכיר שקיבל הייתה אמיתית ולא מזויפת. הוא לא רק העמיד פנים של שמח, אלא ממש שמח ופרגן מכל הלב. אם נחשוב לרגע על הסיטואציה נבין שזה לא דבר שמה בכך. אהרון בקלות היה יכול ליפול לרגשות ולמחשבות שנעשה לו עוול, שכן ראשית הוא היה הבכור, ושנית הוא היה זה שבמשך כל השנים, בהן משה חי בשלווה בארמון פרעה ולאחר מכן במדין, סבל יחד עם העם וניסה לסייע ולהנהיג.

מאהרון אנחנו לומדים, אם כך, את המידה הנפלאה של פרגון ושמחה כנה ואמיתית בהצלחתו של האחר. די אם נעצור לרגע ונחשוב עד כמה העולם היום כמכלול (וגם כל אחד מאתנו כפרטים...) מלא בצרות עין, בקנאה, באנוכיות ובמאבקי אגו על כבוד ויוקרה, כדי שנוכל להעריך את אצילות הנפש של אהרון, אשר בגינה אכן זכה שהחושן יהיה מונח על ליבו.

אם נחשוב על התכונות של חוסר פרגון וקנאה, מהן כמעט כולנו סובלים, נגלה עד כמה הן מיותרות ולא תורמות לנו דבר. אנשים יכולים להעביר שנים רבות במחשבות בלתי פוסקות על מה וכמה יש לאחרים לעומת מה שיש להם עצמם ואיך לקחו/אכלו/שתו להם. למה בכל כך הרבה מקרים הצלחה של מישהו זוכה לבוז, לזלזול ולחוסר פרגון, ללא שום סיבה נראית לעין? מדוע לרוב איננו שבעי רצון ממה שיש לנו ונראה לנו שלשני טוב יותר ושאם נשיג את מה שיש לו חיינו ישתנו וישתפרו?

חז"ל הגדילו והגדירו בפרקי אבות: "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם". מי שנופל בידי אחת משלושת החולשות האלה (הן כמובן קשורות אחת לשנייה ומולידות את רעותיה) הוא כמו ואינו חי. אומנם הלב שלו דופק והוא יכול להראות כמו אדם רגיל לכל דבר, אשר קם בבוקר, עובד, אוכל ומגדל ילדים, אבל הפנימיות שלו נהרסת עד שחייו מקבלים גוון אפור וחסר חיות.

התשובה לשאלה מדוע אנחנו צריכים דווקא את מה שיש לשני קשורה לכיוון הכללי אליו מופנה מבטנו. המבט של רוב בני האדם פונה באופן טבעי החוצה במקום פנימה, על פי הכלל השגוי של "הדשא של השכן ירוק יותר". כלל זה שגוי משום שתמיד בדמיון הדברים נראים טוב יותר מאשר במציאות. למרבה האבסורד, גם אם נהיה הבעלים של אותו דשא ירוק יותר, עדיין נרגיש תחושת פספוס והחמצה על כל הדברים הטובים שיש לאחרים ושעדיין לא השגנו לעצמינו. האובססיה שלנו לצבירת עושר אינה קשורה בהכרח לרצונות האישיים שלנו, כפי שהיא קשורה לסירובנו לכך שיהיה לנו פחות ממה שיש לאחרים. הקנאה היא תוצאה מהעובדה שאנחנו לא ערים וקשובים לקולה של הנשמה. האמת הפשוטה היא שאנחנו לא באמת צריכים כל כך הרבה. מי שקשוב מעט לקול הפנימי שבתוכו יודע שמה שבאמת אנחנו רוצים זה אמפטיה וחום אנושי ואמונה בטוב של הבורא והבריאה. כל המרדף אחר משכורת גבוהה יותר, מותגים וסמלי סטטוס הם תוצאה מצטערת של התעלמות מאותם צרכים אנושיים ונפשיים פשוטים ובסיסיים. כאשר אנחנו כה מנוכרים לפנימיות של עצמינו, ההצלחה של האחר נתפסת מבחנתנו כאיום על המקום שלנו ולכן נולדות התופעות המכוערות של קינאה, חוסר פרגון וצרות עין.

אמנם יש יתרון לכך שהאדם מתבונן בחברה סביבו, לומד ממנה, מחקה אותה ונוהג כמותה, ויש יתרון גם לכך שהאדם מקבל משוב מן הסביבה לגבי ההתנהגות שלו, אבל אי אפשר לתת לחיצוניות לשלוט על כל חיינו. אם המבט החוצה אל הזולת אינו מאוזן על ידי מבט פנימה אנחנו מקבלים מבט עקום ומזויף, ובהכרח מפתחים קינאה ורוצים לחיות את החיים שלא שלנו.

בפנימיות של כל אלה עומדת חוסר הכרות ואהבה עצמית. קשה ועצוב לומר זאת, אבל לדעתי רוב בני האדם אינם מסופקים ושמחים מהחיים שלהם, ולכן יש להם צד שלילי (יחד עם צדדים חיוביים כמובן) בו כאשר הרדאר שלהם קולט אדם שמח שטוב לו (רחמנא לצלן) זה מאיים עליהם ומחדד להם בתת-מודע עד כמה להם עצמם לא טוב. בסופו של דבר הרגשות השליליים שצפים יוצרים את אותה צרות עין שלילית. למרבה הצער לא אחת נוח וקל לנו להכיל אנשים שגם הם עצמם לא מאושרים.

בנוסף, הטעות שלנו היא שאנחנו חושבים שהעוגה של השפע היא סופית ומוגבלת. האמת היא הפוכה לחלוטין - לא רק שהעוגה היא ללא גבולות ויש שפע לכולם, ההצלחה של האחר אפילו מעצימה אותי. רבים חושבים שאם האחר מצליח/ מתקדם/ מרוויח פירוש הדבר שזה בא על חשבוננו. האמת הרוחנית, אשר מתבררת גם במבט די פשוט על המציאות, היא שאם לחבר שלי יהיה טוב אז גם לי יהיה טוב. ניתן לראות את זה בקלות במקומות עבודה. היכן שאנחנו מתפרנסים לרוב קיימים מאבקי אגו ושוררת מתיחות גלויה או סמויה בין העובדים. כשאחד מצטיין לא אחת "נפתחות עליו עיניים קנאיות" ו"הלשונות הטובים" מתחילים להתלחשש. כמה טיפשי הוא הדבר, שכן הצלחתו של אותו עובד מבססת ומחזקת את החברה כולה, כך שבסופו של דבר כל העובדים נהנים ממקום עבודה יציב שגם יודע לתגמל טוב יותר. דוגמא נוספת היא לחברות רווקות, אשר סוף סוף לאחר תקוות ותפילות רבות אחת מהן מוצאת בחור נחמד והקשר עמו מוביל לנישואין. החברות, שנותרו ברווקותן, בקלות יכולות להישאב לרגשות של רחמים עצמיים וקנאה ולא לשמוח בלב שלם בהצלחתה של מי שהן דווקא באמת כן אוהבות. אפשרות נוספת היא, כאמור, להתעלות מעל הרגשות הנמוכים, לשמוח בלב שלם בשמחת החברה ולדעת שאהבה וחיוביות זה חומר מדבק (בדיוק כמו שליליות ופסימיות), ולכן בעקבות ההצלחה של אותה חברה גם הסיכויים שלהן למצוא את אהבתן גדלה.

הפתרון הטוב ביותר להתמודד עם מידת הקנאה הוא לזכור שהקב"ה לא שוכח ולא מקפח אף אחד. כל מה שקורה בבריאה הוא פרי השגחה פרטית ומדויקת שתפקידו בסופו של דבר להוליך אותנו אל התיקון שלנו ושל העולם. אם יש או אין לי דבר מסוים פרוש הדבר שכך חשב הבורא שיהיה נכון יותר, כך שאם אני מקנא אני בעצם אומר בתוכי שהקב"ה טעה בשיקול הדעת שלו וחילק את המשאבים בצורה לא נכונה ושאני במקומו הייתי עושה עבודה טובה יותר... אדם מאמן כמובן לא יוכל לחיות עם מחשבה מגוחכת שכזו ולכן אולי הדבר יעזור לו לקנא פחות. עצה נוספת שקיבלנו מחז"ל היא להכיר טובה על כל הטוב והשפע שכבר כן יש לנו. מי שאומר "תודה" על כל מה שיש לו לא יקנא באחרים משום שהוא בין כה וכה מרגיש עשיר ומאושר.

בד בבד עם להפסיק לקנא, החשיבות של פרגון לאחרים בשינוי העולם (הפנימי והחיצוני) שלנו היא עצומה. למרות שביקורת לרוב היא משתקת ומסרסת, אנו מוצאים אותה בכל מקום. החוכמה והגדולה שלנו כבני אדם היא דווקא לראות ולהביא לידי ביטוי את ההפך. עלינו להתגבר על הטבע הגס והאנוכי שלנו, שרואה את השלילי ורוצה להרגיש גבוה מהאחרים. שווה להשקיע מחשבה בשאלה כיצד העולם של כל אחד אתנו היה נראה אם היינו מעיזים ומפרגנים לסובבים אותנו קצת יותר? אין טעם לחכות שיפרגנו לנו כדי לפרגן בחזרה, החוכמה היא ליצור את הדינאמיקה החיובית הזו בעצמינו ולפרגן מיוזמתנו לסובבים אותנו. זה יכול להיות לאשתי/בעלי על שסייע בבוקר בהשכמת הילדים וארגונם, לילדים שאכלו יפה את ארוחת הבוקר, לנהג ההסעה שנהג באדיבות, לפקידה במשרד על ההופעה המוקפדת, לבוס על האווירה הטובה שמשרה (להיזהר מחנפנות...), לעובד שלנו על ההתמדה והיצירתיות, לשכן על החולצה היפה, וכו'. גם אם הם לא כאלה - הרבה פעמים נגלה שמילה טובה יכולה לגרום למישהו "לגדול לתוך התפקיד" ולהיות מה שאנחנו משבחים אותו בגינו (כמובן לא לתת מחמאות על דברים מופרכים שנשמעים לא אמינים). לפעמים מילה אחת של עידוד, תשומת לב ואכפתיות יכולה להפוך את היום של מישהו ממדכא או "סתם" אפור ושגרתי למשמעותי ושמח. אצל ילדינו זה משמעותי שבעתיים. במו פינו אנחנו יכולים לגרום לילדים שלנו לפרוח ולהרגיש אהובים ובעלי משמעות. בהתחלה זה יכול להראות מלאכותי, אבל מומלץ לכל אחד פשוט להתאמן על משפטים כמו: "איזה יופי. איך הצלחת לעשות את זה ?", "כל הכבוד על המאמץ. אני יודע/ת שזה לא היה קל", "אני מאוד מעריך את מה שעשית בשבילי", "תראה איך התקדמת מהפעם הקודמת". וכו'.

למרבה הפלא, האדם אותו אנחנו מבקרים יותר מכל ומי שסובל תמידית מחוסר פרגון זה לא אחר מאשר אנחנו עצמנו. כמעט כולנו לוקים במנגנון של הלקאה עצמית, ביקורת אישית מסרסת וחוסר פרגון על ההצלחות וההישגים. תמיד יש לנו מה להעיר לעצמנו על איך שהתנהגנו ומה שאמרנו ולרוב אנחנו נוטים לזלזל בהצלחותינו ולראות את חצי הכוס הריקה. רבי נחמן מברסלב התייחס רבות לסוגיה זו באומרו כי כבני אדם אנו זקוקים לשני חומרים נפשיים אותם כינה "התעוררות" ו"התחזקות". "התעוררות" פרושה שהאדם יכיר בחסרונותיו, יצריו וכישלונותיו ויעסוק בתיקונם, בעוד "התחזקות" משמעה התבוננות בטוב שיש בנו, במעלותינו, בהצלחותינו הגדולות והקטנות ואף ברצון הטוב שיש בנו (גם אם ההתנהגות בפועל לא מוצלחת במיוחד). ה"התעוררות" היא המנוע הדוחף את האדם להתעלות, לא להירדם ולא לשקוט על שמריו, בעוד ה"התחזקות" תפקידה להציל אותנו מהייאוש המשתק, מחוסר התקווה ומחוסר האמונה בעצמנו ובעולם. בזמן התעלות יש לדעת שהדרך עדיין ארוכה וצריך להמשיך הלאה, ובזמן הירידה צריך לזכור שאנחנו לא באמת כ"כ גרועים ויש בנו צדדים חיוביים ותכונות טובות. אדם שמשתמש רק ב"התעוררות" כלפי עצמו ו/או כלפי משפחתו/חבריו/תלמידיו תמיד יהיה אדם מיוסר ומייסר המראה חסרונות וליקוים, בא בתביעות ורוטן. אדם כזה בסופו של דבר יישבר וישבור את הסובבים אותו. לעומתו, האדם המשתמש ב"התחזקות" בלבד ושתמיד רואה את הטוב והחיובי עלול להיכשל בכך שהוא יהיה יותר מידי מרוצה מעצמו ויתעלם מחסרונותיו ומהצורך לתקנם. המינון הנכון, לפי רבי נחמן, הוא להשתמש בשני החומרים גם יחד. בזמן עליה והצלחה לא לשכוח שיש עוד הרבה עבודה ושאנחנו עדיין רחוקים מהתכלית והיעוד שלנו, ובזמן קושי וחולשה לזכור שיש בנו צדדים טובים ומקסימים ולהרבות במחמאות ופרגון עצמי. הסכנה היא דווקא בשימוש שלא במקום הנכון, כלומר בזמן של הצלחה, כשהכול "הולך לנו חלק", לשבח עצמינו ואז ליפול לגאווה ולהירדם, ולחלופין בזמן של קושי וחולשה, כשאנחנו בין כה וכה במצוקה, "להוסיף שמן למדורה, ולספר לעצמינו עד כמה אנחנו באמת לא מוצלחים. הסוד, אם כך, הוא במינון ובמקום הנכון, כאשר רבי נתן (תלמידו המובהק) כתב כבר לפני מאתיים שנה על הדור החלש שלנו: "על כל כף התעוררות - קערה של התחזקות".

ובחזרה ללב של אהרון הכהן - מדוע התורה מדגישה שוב ושוב במקומות שונים את הלב ואת החשיבות של לב טהור ונקי בעבודת השם של כל אחד מאתנו? מדוע החושן והאורים והתומים, שהיו כה קדושים ושסימלו את הקשר הישיר בין העם ובין הבורא, היו מונחים דווקא על הלב? מדוע לא על הראש או על כל איבר אחר שגם להם חשיבות גדולה? נראה שאת התשובה הממצה ביותר נותן התלמוד במסכת סנהדרין באומרו בשם ה': "רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי", כלומר בתרגום מארמית: "הרחמן (=הקב"ה) רוצה את הלב". מה שיקר בעיניו יותר מכל זה לא הדברים שאנחנו אומרים, לא הדרך בה אנחנו לבושים ואפילו לא הדרך בה אנחנו מתנהגים. מה שחשוב לבורא באמת זה שהלב שלנו יהיה נקי וטהור ושותף פעיל בכל מצווה מעשית. זוהי הסיבה מדוע אנחנו מבקשים בתפילה "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי". אנחנו יודעים שכלפי חוץ ניתן לזייף כמעט כל התנהגות, אבל על ה' הגדול, ש"בוחן כליות ולב", אי אפשר לעבוד והוא יודע בדיוק מה מסתתר בתוכנו. אנשים רבים חושבים שבחוכמה ובפלפולים שכליים הם יקנו את עולמם, בעוד האמת היא שהשם רוצה מאתנו פשטות ואת עבודתו בלב נקי, טהור ומאמין.

בהקשר הזה קראתי סיפור נחמד בספר "איש צדיק היה" שמתאר את חייו ופועלו של הרב אריה לוין ז"ל (אבי האסירים):

זה קרה בשנת תשכ"ב, כשהרב אריה לוין היה בן 82 ולא היה מסוגל ללכת מהר. הרב הלך ברחוב וזיהה אדם צעיר הולך ומיהר בעקבותיו. הבחור הבחין ברב והגביר את קצב הליכתו עד שהרב נאלץ לרוץ תוך בקשה שיעצור. כשהשיג את הבחור הצעיר שאל מדוע לא נתן לו את הזכות לברכו לשלום? האדם הרכין את ראשו והסביר שלא רצה שהרב יראה אותו בלי כיפה, וזאת מאחר והוא מכיר את אביו והדבר יצערו מאוד. הרב לא נתן לו להשלים את המשפט ואמר: "אני נמוך קומה. אני רואה רק עד הלב..."

לסיכום - עשרת הדיברות, כידוע לכל, הם התמצית והשורשים לכל החוכמה האלוקית שהועברה אלינו, כאשר הדיבר העשירי, על פי הפרשנים, נועד להביא אותנו לדרגה הקדושה והגבוהה ביותר. דיבר זה הקורה לנו "לא לחמוד" דורש מאתנו לא רק שנשלוט במעשינו ודיבורינו (כמו שאר הדיברות המדברות על הקשר בין אדם וחברו), אלא שגם נשלוט במחשבותינו ורצונותינו. הלוואי וכאהרון הכהן נשכיל ליישם את אותה הנחייה, נהייה שמחים עם "הקלפים שהחיים חילקו לנו", נפסיק לפזול לצדדים ונדע לפרגן לאחרים ולעצמינו.

שבת שלום, ניר אביעד J