יום רביעי, 21 באפריל 2010

פרשות "אחרי" ו"קדושים": "ואהבת לרעך כמוך" - האם זה אפשרי?!

בס"ד


בס"ד
פרשת "קדושים": "ואהבת לרעך כמוך" - האם זה אפשרי?!
בשבת הקרובה נקרא שתי פרשות יחדיו - "אחרי" ו"קדושים", העמוסות בכל טוב ובאוצרות רוחניים לרוב. ובכל זאת, אם ישנה הנחייה בולטת במיוחד, הלא היא ודאי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" המופיעה בפרשת "קדושים". לא בכדי היו פרשנים רבים שטענו כי עבירות שבין אדם לחברו חמורות יותר מאשר עבירות שבין אדם למקום, ונראה כי משפט קצר זה בין 3 המילים, שזכה לאינספור סטיקרים המקשטים את מכוניותינו, מצליח להכיל בתוכו את עומק העומקים של היהדות והתורה כולה. רבי עקיבא, התנא האלוקי, התייחס לסוגיה באומרו כי "ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה". מה הכוונה "כלל גדול בתורה"? המשמעות היא שאהבת הזולת כוללת בתוכה את כל שאר המצוות! כל שאר העשיות הן רק פרוט של הכלל הגדול עצמו. כמו, שלדוגמא, בתוך הכלל הגדול של "זהירות בדרכים" יש פרוט של הרבה עשיות אחרות כגון: נהיגה במהירות המותרת, עצירה ברמזור אדום, מתן זכות קדימה וכו, כך גם באהבת הזולת אנו מקיימים את כל שאר המצוות עצמן. אין עוררין ששמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה הן הבסיס לקיום היהדות, ואף נאמר במקום אחר שאין אנחנו יודעים איזו מצווה חשובה מחברתה, ובכל זאת ברצון להטיב לשני אנחנו ממש מידמים לקב"ה בעצמו שעסוק ללא הרף בהשפעת שפע לברואיו. אדם נולד באופן אוטומטי עם אהבה טבעית לעצמו. לרוב הוא לא צריך לפתח אותה. ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות הוא בלהתחיל לאהוב גם את הזולת ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו! לרצות שיהיה לשני טוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיהיה לנו טוב! יהודי צריך לאהוב כל יהודי ולא רק מי שנחמד אליו, דומה לו, מצביע או מתנהג כמוהו. זו מצווה קשה ביותר אבל מאחוריה עומדת חוכמה אלוקית אדירה. אל הקריאה לאהוב את הזולת מתלווה הציווי "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ", אשר גם כן מופיע בפרשה זו. מהדברים מתבהר לנו שלא מספיק לא לבטא כלפי חוץ את הסלידה שלנו ממישהו ובגדלות נפש לשדר לו שהוא מקובל עלינו. אנחנו לא נדרשים רק להתנהגות נעימה כלפי חוץ, אלא ממש לעדן את עצמינו לרמה כזו עד שלא נרגיש אפילו בעומק הלב, בצד הכי נסתר וסמוי מהעין, שנאה כלשהי כלפי מישהו אחר. בשלב זה לרוב מורמות הגבות בתמיהה "כיצד זה אפשרי?" ו"כיצד ניתן להכריח את הלב להרגיש או לא להרגיש משהו?". בהקשר הזה מוכר הסיפור על הילל הזקן, אשר כתשובה לשאלתו של אותו גר, אשר שאל כיצד ניתן לקיים את כל התורה על רגל אחת? ענה לו: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". הילל הזקן, אם כך, חשף בפנינו סוד גדול באומרו כי הדרך לקיום מצוות נשגבות אלה מתחילה בהימנעות מעשייה לחברינו של השנוא עלינו. מי שמתמיד בכך מובטח לו שעם הזמן לא רק שכלו ירצה לאהוב ולכבד כל אדם, אלא גם ליבו.
חכמי הקבלה דימו את עם ישראל לגוף אחד שלם וכל אחד מאיתנו לאיבר בודד בו. כל איבר מחויב לבריאותו והצלחתו של שאר האיברים לא פחות מאשר להצלחתו האישית. כך לדוגמא, לא ייתכן שהריאה תחליט שהיא רוצה לספק חמצן אך ורק לעצמה או שהכבד יקבע כי מעתה ואליך הוא מסנן רעלים אך ורק שקשורים אליו. למעשה כל האיברים עסוקים 99% מזמנם בעשייה למען יתר האיברים ורק באותו אחוז בודד הם פועלים למען עצמם. כך גם כל יהודי ויהודי מחויב ברוב זמנו וכוחותיו לשרת ולהטיב עם חבריו ולוותר על תכונת האגואיזם המולדת בו. המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות. הדבר דומה לאותו אדם שמחזיק בידו הימנית סכין וחותך לעצמו סלט. כמו שלא יהיה הגיוני שאם יד ימין בטעות חתכה עם הסכין את יד שמאל אז יד שמאל תיקח בשנאה את הסכין ותחתוך בחזרה את יד ימין כדי לנקום, כך לא הגיוני שיהודי ישנא וינהג בפרוד כלפי כל יהודי אחר.
התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא איכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד. אהבה אמיתית, אם כך, אינה תלויה באינטרסים מכל סוג.
התורה בכלל, ופרשת "קדושים" בפרט, עמוסה במצוות והנחיות כיצד עלינו לחיות נכון יותר עם הזולת והיא בעצם באה ומפרטת כיצד מקיימים הלכה למעשה את מצוות-העל של "ואהבת לרעך כמוך". המצווה שאולי דיברה אלי וריגשה אותי יותר מכולן מופיעה גם כן בפרשה הנוכחית: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט'). כולנו מכירים את החצי השני של הציווי - לא לשים מכשול בפני עיוור. מעבר לפשט הברור, הכוונה היא שאסור להטעות אף אדם ולנצל את חוסר ההבנה שלו בתחום מסוים. בעולם העסקים מצווה זו רלוונטית במיוחד ואנחנו מוזהרים לומר לכל לקוח את האמת במלואה ולא לנצל את תמימותו וחוסר בקיאותו בתחום כלשהו. יחד עם זאת, חציו הראשון של המשפט מדהים וחשוב לא פחות. אנחנו מצווים לא לקלל חרש. בפשט לכולנו ברור מדוע מסוכן לשים מכשול בדרכו של עיוור, שכן הוא עלול להיתקל בו וליפול, אולם למה אסור לקלל חרש? הרי במילא הוא לא ישמע אותנו ולא יגרם לו כל נזק? כאן התורה מראה לנו את גדולתה ואומרת שאפילו אם אותו חרש לא יידע שקיללנו אותו, עצם העובדה שבליבנו ומחשבותינו היה רצון להרע לו או שחשבנו עליו רעה - עצם זה יגרום לו לנזק, ולכן אנחנו מחויבים להימנע מכך. גם למחשבות ולמילים שלנו כוח אדיר ויש להיזהר בהם.
בעיתוי הנוכחי לא ניתן לדבר על מצוות אהבת הזולת מבלי להזכיר את ימי ספירת העומר שאנו נמצאים במהלכם. על פי המסופר בתלמוד בתקופה זו נפטרו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא בימי מרד בר כוכבא במגיפה מסתורית ונוראה. מותם בטרם עת בתקופה קצרה של מספר שבועות בודדים לא היה משום שהם לא קיימו ואף דקדקו במצוות ובהלכות השונות, אלא משום שהם לא נהגו כבוד איש ברעהו. אותם תלמידים קינאו איש ברעהו, דיברו לשון הרע ושמחו לראות את קלונם של חבריהם, ועל כן נענשו. עונש דומה קיבל עם ישראל כולו עם חורבן בית שני והיציאה לגלות נוראית, וזאת על שום שבאותם ימים שררה שנאת חינם והם לא קיימו את מצוות אהבת הזולת.
הכוח של נתינה לזולת וחמלה על האחר הוא בל ישוער. ידוע הסיפור על רבי ישראל מסלנט שהתהלך יום אחד בשוק הערבי בירושלים העתיקה וניתקל בערבי חמוש בסכין גדולה שבא לדקור אותו. הרבי הסתכל עמוק אל תוך עיניו ולפתע הערבי שמט את הסכין, נישק את ידו של הרב ונס בריצה מהמקום. לאחר מכן החסידים של הרב שאלו אותו לפשר האירוע המדהים והוא ענה להם שהוא ראה לפניו אדם כל כך מסכן, שהשנאה שבליבו ממש העבירה אותו על דעתו עד שהוא היה מוכן לרצוח אדם רק בגלל שהוא מדת אחרת, ולכן הוא הרגיש כלפיו רחמים אדירים על שהגיע לשפלות הזו. הערבי שחש את הרגש הזה מתוך העיניים הטובות של הרבי פשוט נדבק במידת הרחמים ולא יכול היה לבצע את הרצח.
לאחר שהתבהרה החשיבות שנותנת התורה ונותנים גדולי ישראל למידת אהבת הזולת והנחיצות שלה ליצירת האחדות בתוכנו, עולה השאלה איפה זה פוגש אותנו בחיי היום-יום? היכן ניתן לקיים את הכלל הגדול של התורה? האמת היא שבכל מקום! בכל מפגש ומפגש עם אנשים אחרים יש לסגל את צורת החשיבה - מה אנחנו יכולים לעשות על מנת להטיב עם הזולת? יש לחשוב מה היה נעים וטוב לנו באותה סיטואציה, לבדוק האם הצד השני גם היה מגדיר את זה כטוב, ואם כן - לפעול למענו במלוא המרץ והאכפתיות שהיינו דואגים לעצמנו.
לאופן החשיבה הזה של "ואהבת לרעך כמוך" יש הרבה פרטים קטנים. מספר דוגמאות:
במקום העבודה: כמו שאנחנו היינו שמחים אם עמית שלנו לתפקיד/למשרד היה משתף אותנו בידע שרכש ושיכול לסייע גם לנו, כך יש לתרום מהידע והזמן שלנו לעזרתם של עמיתינו. לשמוח בלב שלם בהצלחתם, לפרגן ולהתכוון לזה, לא להיות צרי עין ולקנא. כדאי להיזכר כמה שלילית היא התחושה כשמישהו כועס/צועק/נוזף בנו. אם לנו זה כל כך לא נעים אז למה שנעשה את זה למישהו אחר?! ביחסינו למעסיק יש לשמור על רכושו (החל מציוד משרדי וכלה במידע סודי ורגיש) ולכבד את הזמן עליו הוא משלם לנו. רבים מאיתנו מכלים זמן עבודה יקר בגלישה באינטרנט או בשיחות טלפון אישיות מרובות ובטלות. יש לחשוב כיצד אנחנו כבעלי חברה היינו מרגישים כלפי עובדים שמתנהגים כך?
בקשר עם בן/בת הזוג: כמו שלנו חשוב לקבל תמיכה ועזרה על רבדיה השונים מבן/בת הזוג, כך עלינו לזכור שגם לו/לה צרכים דומים. יש לסייע ככל שניתן בעול הפרנסה ובמטלות הבית, לא להשאיר תפקיד ספציפי לצד השני אם קשה לו עם זה, להיות פרטנר קשוב ותומך, לא למהר לשפוט ולבקר, להשכיל לשתף בסודות הלב, לא לבזות אותו בפני זרים, לא לשקר ולנהל הסתרות אחד מהשני וכמובן שלא לבגוד באמונו בכל צורה שהיא. כל מי שחווה או חווה בעברו אחד מהדברים האלה יודע כמה זה כואב וקשה. אם כך, למה שנגרום צער שכזה לאדם הקרוב לנו מכל?
בקשר עם חברים: כמו שלנו, כיצורים חברתיים מטבענו, חשובה הסביבה המבינה והתומכת של חברינו, כך עלינו להתאמץ ולספק להם אותה בחזרה. יש להיות לחבר את שחפצה בו נפשו - החל מפרטנר לשיחת חולין על כוס בירה ועד לאוזן קשבת ולב פתוח בשיחות נפש משתפכות. פוגע במיוחד לדבר אל אדם ולגלות שבכל אותו הזמן הוא היה שקוע בדמיונות בהקיץ ולא היה קשוב לנו. אל לנו ללמוד מהחבר על מגרעותיו ואז בשעה שזה מתאים לאינטרס שלנו להשתמש במידע הזה כנגדו ולהכאיב לו. לא לפרסם בפומבי לאף אדם סודותיו ובטח לא להתרחק ממנו כשנראה ש"כבר אין לי מה להרוויח ממנו".
בקשר עם השכנים: כמו שלנו לא נעים שהשכן מלמעלה מחליט באמצע הלילה להזיז רהיטים או לדפוק מסמרים בקיר, כך עלינו להתחשב בשכנה שמתחתינו ולא לטפטף לה על הכביסה או להפעיל מוזיקה רועשת בשעות המנוחה. כתוב: "טוב שכן קרוב מאח רחוק". עלינו להיות תמיד מאירי פנים בחדר המדרגות ולהיות זריזים לתת כוס סוכר או כמה ביצים למי שבדיוק נתקע בלי באמצע הכנת עוגה.
בנהיגה בכבישים: כמו שאותנו מפחיד ומכעיס כשנהג פרוע חותך/צופר/מהבהב לנו, כך עלינו לנהוג בסבלנות ואדיבות (למען הסביבה ולא פחות חשוב למען בריאותינו אנו). יש לתת זכות קדימה, לאפשר למי שרוצה לעקוף אותנו ולהשתלב בנתיב שלנו למי שצריך. זה ההיפך מפחיתות כבוד לתת לנהג אחר לעקוף אותנו. נהפוך הוא - בכל פעם שהגבנו במתינות בכבישים הפחתנו ממפלס המתח הכללי וסייענו באופן ישיר להפחתת מספר התאונות. מה יותר אוהב אדם מזה?
מי שחושב שלקיים את כל שכתוב כאן קשה אכן צודק! אכן לא פשוט לשמור על אותה אחדות ולחיות אורח חיים נכון בין אדם לחברו. אומנם זה לא קל, אבל מבט קצרצר באלימות על רבדיה השונים שגואה כיום בחברה הישראלית, בקוטביות האדירה בין עשירים לעניים, ביחסים הבעייתיים בתוך המשפחה, באחוז הגירושין שמרקיע שחקים, בקשר הורים-ילדים שמתערער, במערכת החינוך הקורסת, וכו וכו - יגלה שבסופו של דבר דווקא הדרך הזו היא הקלה יותר...
הלוואי ונזכה להתקרב ולקיים את מצוות אהבת הזולת בלב תמים ונקי. שבת שלום, ניר אביעד J

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה