יום רביעי, 4 בנובמבר 2009

פרשת "וירא" - משמעות הסבל והייסורים בחיינו

בס"ד


בס"ד
פרשת "וירא" - משמעות הסבל והייסורים בחיינו
אברהם אבינו הגיע לגדולתו אודות לעמידתו בעשרה ניסיונות שה' ניסה אותו. הניסיונות באים בהדרגה, לפי רמת הקושי שלהם - מהקשה לקשה יותר. בכל שלב ניצב אברהם בפני ניסיון שונה ובזכות עמידתו בו זוכה להבטחה ולברכה (לזרע, לארץ ולהגנה). הניסיונות עוברים דרך ציווי לעזוב את ביתו וארצו ולצאת אל עבר יעד לא ברור, דרך רעב כבד בארץ כנען והסתבכות עם פרעה במצרים ועד לקריאה להעלות לקורבן את בנו האהוב יצחק לאחר ציפייה של מאה שנים לפרי בטן משרה. מתוך סיפורי הפרשה עולות שאלות כבדות משקל כדוגמת מה המטרה של הניסיונות והקשיים שאנו חווים. המאמר היום לא יתיימר לנסות להבין ולהסביר מדוע חיינו רצופים בקשיים וצרות ללא סוף ואם מישהו יודע אשמח אם הוא יספר גם לי. ובכל זאת, מטרת הדברים היא להביא את על קצה קצהו של המזלג את הראייה היהודית על השאלות המורכבות שמטרידות את כולנו.
כאשר ה' ברא את העולם, הוא הצהיר שהעולם "טוב מאוד". אולם כשאנו מתבוננים בו, בוחנים את ההיסטוריה וצופים בחדשות (מקומיות או עולמיות), אנו מתקשים מאוד להסכים עם הצהרה זו של הקב"ה. העולם מלא בסבל וקשיים. אין אדם שלא נאבק כל יום בגילויים של קושי ואף רוע מסביבו. החל מפקק מעיק בדרך לעבודה, דרך קשיי פרנסה ועד מחלות ומוות של קרובים לנו. איך ייתכן שילד קטן חולה בסרטן? מדוע יש כל כך הרבה תאונות דרכים? למה מנהל הבנק מתקשר אלי כעוס פעמיים בשבוע? למה יש אנשים שלא מוצאים בן/בת זוג וכאלה שלא מצליחים להביא ילדים לעולם?
מאחורי השאלה, "מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים?" מסתתרות הנחות בסיסיות שגויות. שכן, מה שאנו תופסים כדבר "רע" עשוי, למעשה, להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות. לפי האמונה היהודית, שום מקרה בחיינו אינו שרירותי או זדוני. הכול מעוצב ותפור בדיוק מופלא. למרות שאנחנו לא מסוגלים לקלוט את הרעיון במלוא היקפו, אנחנו יודעים שכל רגע בחיינו, בכל זמן נתון, הוא בדיוק כמו שהיה אמור להיות על פי התוכנית האלוקית ועל פי הגורל המחכה לנו בעתיד. טווח הראייה האנושי מוגבל לנתח זמן קטן מאוד. המבט הצר שמורכב מההווה לבד, בלי הזיכרון והידיעה של העבר והעתיד, מגביל את תפיסת המציאות האמיתית שלנו. רק נקודת מבטו הכוללת של ה', שאינה מוגבלת על ידי זמן ומרחב, ושמקיפה גם את צורכי הגוף וגם את צרכיה של הנשמה, יכולה ליצור מערך שלם של התנהלות מופלאה ומדויקת, גם אם אנחנו כבני אדם בשר ודם לא תמיד מבינים או "מצדיקים" אותה. ניתן לדמות את הדבר לאדם שהושם כצופה בחדר ניתוח. אם הוא לא מבין את הסיטואציה הכוללת הוא עלול לחשוב שהאדם עם הסכין ביד שמתקרב אל הקורבן המסכן, ששוכב חסר אונים על המיטה, הוא רוצח נתעב ויש לעצור אותו מלבצע את הפשע. כמובן שמי שמבין את הדברים רואה שה"רוצח" דווקא בא להציל את החיים של האדם השני. אנחנו מאמינים שהקב"ה, ה"דוקטור" שלנו, הוא רופא מסור ואוהב וכל פעולותיו הן לטובתנו. מטאפורה נוספת היא לילד שרץ עם המזלג ישר לכיוון השקע החשמלי שבקיר. לעיתים הפעולה הנדרשת מהורה אחראי היא להגיב במכה קלה על היד על מנת להעביר את המסר שפעולה כזו אסורה ומסוכנת. אותו ילד, שלא מבין שהמכה הייתה לטובתו, נשאר עם הכאב והעלבון. כך גם ביחסינו עם האבא של כולנו - לפעמים המכה, שבאה דווקא להציל/להטיב/לחנך, נתפסת כאכזריות חסרת תכלית. לא חסרות דוגמאות מהחיים של מקרים שנראו בהתחלה כקללה והתבררו כברכה. ישנם לא מעט בעלי עסק מצליחים ואמידים שהיוזמה להקים עסק עצמאי נולדה בעקבות טראומה של פיטורים ממקום עבודה (בו, אגב, הרוויחו משמעותית פחות) או של גברים/נשים שננטשו ע"י בן/בת זוג, שקעו בדיכאון וחשבו שזהו סוף העולם, אולם מהר מאוד מצאו עצמם בזוגיות חדשה וטובה הרבה יותר. בשעת הקושי העולם נראה אכזרי, אפל וחסר תקנה, אולם אל לנו לשכוח שכל דבר בעולם הזה הוא זמני וגורלו של כל קושי לחלוף כלא היה. אל מול הדוגמאות הללו יכולים אנשים לתת דוגמאות הפוכות של סבל חריף כמו מחלה קשה שלא הסתיימה בהפי-אנד אלא במוות כואב. גם כאן איננו יכולים לראות את התמונה השלמה. האמונה היהודית גורסת כי המוות הוא השער למה שנמצא מעבר לעולם הזה. ה' אומר למשה בספר שמות "כי לא יראני האדם וחי" ונראה שבאמירה זו הוא מרמז לנו כי מה שעדיין לא התבהר במהלך חיינו כבני תמותה, עשוי להתבהר בהמשך. מי שחושב שהעולם רע ואכזרי בעצם מאשים את הקב"ה שהוא רע ואכזרי כי למעשה הוא זה שתכנן וממשיך לתכנן בכל שנייה כל מה שקורה פה. יש בזה גם מעט מן היוהרה לחשוב שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון. על כך נאמר מי הוא "צדיק"? האדם שמצדיק את הבורא בכל מה שהוא עושה ומאמין שהכול לטובה. לעומת זאת, מי הוא "רשע"? האדם שמרשיע את הבורא. נאמר כי לאחר ביאת המשיח "יהיה צחוק גדול בעולם". הכוונה היא כי כולנו נצחק כשנראה שמה שחשבנו כאיום ונורא יתגלה לבסוף בדיעבד כדבר נפלא.
בפרקי אבות נכתב: "לפום צערא אגרא", כלומר לפי כמות הצער והקושי של האדם כך תהיה גם מידת השכר שהוא יקבל. הסבל שלנו אינו סתמי. משלים טובים לרעיון זה ניתן למצוא בתהליך כתישת הזית והפקת שמן או בתהליך כתישת הפשתן והפיכתו לבד משובח. על פניו הזית/הפשתן עוברים תהליך מכאיב, אבל לכל ברור שהתוצרת שווה את ה"סבל". דוגמא נוספת מזווית מעט אחרת היא הפרה עליה מוטל עול כבד של נשיאת המחרשה בשדה. לולא מאמציה, השדה (המסמל אפשרות וחיים) לא היה נחרש. אנחנו חייבים סבלנות כדי להבין את התמונה הכללית ותמיד להתחזק באמונה שהצער שלנו אינו מקרי או חסר תוחלת וכי בדרך כזו או אחרת גם נקבל שכר בגינו.
קשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה בריאה רואה בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית או חלילה כעונש שקיבלנו. "ניסיון" בא מהמילה "להתנוסס"/להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים, נבונים וחסונים יותר, וזאת למרות שבזמן הקושי לרוב הוא נראה כמו דבר נורא ואיום ולפעמים אף כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה. ההוצאה לפועל של כוחות הנפש החבויים מקנה למעלות הגנוזות את עוצמתן. גם אם בתוך תוכו של האדם מצויות סגולות מסוימות, כל עוד הן לא באו לכלל ביצוע אין להן משמעות. דוגמא לכך היא ההדס בסוכות, שבזכות הנענוע שלה מפיקה ריח חזק וטוב יותר. כך גם האדם, בזכות הטלטלות שעובר, לרוב הוא מפיק מעצמו איכויות נסתרות, ועל כן אין לראות בסבל בהכרח כדבר שלילי. הניסיונות שעבר אברהם ללא ספק חישלו את כוחו והגבירו את אמונתו בבורא ואמונתו בעצמו על שעמד בהם. האתגרים שקיבל היו אומנם עצומים (כל אדם מקבל ניסיונות על פי מדרגתו), אולם את השקפתו על החיים נוכל לאמץ כולנו. זו ההשקפה שרואה בכל קושי כאתגר ובכל מכאוב כניסיון וככלי שבא להפוך אותנו לאנשים טובים ומוסריים יותר. צריך להתאמן על גישה ומחשבות חיוביות ובכך גם להנעים את זמננו בעולם הזה וגם לזמן לנו אירועים חיוביים, שכן ידוע שהמחשבה שלנו בוראת את המציאות. לצופה מהצד זה יכול להראות כמו שקר או ניסיון להונאה עצמית, אבל האמת היא שאין דבר מתוק וחכם מאמונה פשוטה שבאמת אבל באמת שהכול לטובה. כך לדוגמא, המחשבה שהעיכוב בגלל הפנצ'ר שהיה לי בבוקר באוטו בדרכי לעבודה אולי בא להציל אותי מתאונת דרכים חס ושלום שהייתה צפויה לי בהמשך הדרך, או שהגבס והרגל השבורה שחייבו אותי להיות שבוע ימים מרותק לבית תפקידם היה שארוויח זמן איכות של שיחה ומשחק עם ילדי שלא ראו את האבא הקרייריסט שלהם יותר מידי זמן.
רבי נחמן פעם אמר לתלמידיו: "מי שאומר 'רע לי' - הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה רע? אני אראה לו מה זה רע באמת'. לעומת זאת מי שאומר 'טוב לי' - הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה טוב? אני אראה לו מה זה טוב באמת'". את הקשיים ניתן לראות כמתנה שקיבלנו שמטרתה לעזור לנו להתעורר אל מה שבאמת חשוב ונכון ולא כעונש ומטרד או כפי שכתב ושר שולי רנד (בדיסק שזכה לא מזמן באלבום פלטינה): "מה התכלית של זה הכאב אם לא לנענע לי את הלב, הלב ששקע בתרדמה וזה זמן רב שלא החסיר פעימה...".
בנוסף לכל שנאמר, חשוב שנדע שאף אחד לא מקבל קושי (או בשפה מודעת יותר - "אתגר") אם הוא לא מקבל במקביל גם את הכוחות להתמודד איתו. זאת הבנה מנחמת מאוד להפנים שאם קשה לנו בהכרח יש לנו כלים או יכולת לפתח כלים כדי לצאת מהפלונטר. סיפור יפה בהקשר הזה משויך לבעל שם טוב (הבעש"ט) מייסד תנועת החסידות. יום אחד התקיים כינוס חשוב מאוד של עשירי ונכבדי אוקראינה בעיירה בה שהה באותה העת. באמצע הכנס התפרץ אל האולם שליח מתנשף ורכוב על סוס ופנה אל אחד מהנוכחים באומרו כי "ארע אסון גדול ושרפה שפרצה באחוזתו פצעה את ילדיו וכילתה את כל רכושו". אותו עשיר התעלף במקום והנוכחים נאלצו לשפוך עליו דלי מים על מנת להעירו. ברגע שהוא קם הוא ראה את אותו שליח, נזכר בבשורה האיומה ומיד התעלף שוב. כך חזר המחזה על עצמו מספר פעמים. פנו הנוכחים אל הבעש"ט לקבלת עצה מה לעשות. הוא ענה להם שבפעם הבאה שהם שופכים מים על ראשו של אותו עשיר ומעירים אותו שיגידו לו ש"נפלה טעות בזיהוי והשריפה לא פרצה באחוזתו". הם שמעו לעצתו ואכן אותו יהודי מסכן שב לאיטו לחיים תוך אנחת רווחה לשמע הבשורה החדשה. מספר דקות לאחר שהוא התאושש נכנס אל האולם שליח שני בדהרה ואמר שהשליח הראשון אכן טעה והכוונה הייתה בכלל לשריפה שפרצה לאדם אחר מעיר אחרת. באו האנשים אל הבעש"ט ושאלו אותו בתמיהה: "כיצד ידעת שמדובר בטעות?" ו"כיצד הייתה לך רוח הקודש לדעת את העתיד לבוא?". הבעש"ט ענה להם: "לא הייתה לי רוח הקודש ולא ראיתי נסתרות, הסיטואציה הייתה ברורה כשמש. ברגע שהבנתי שאותו אדם לא מצליח להתמודד עם האסון שנפל עליו הבנתי שהייתה פה טעות והניסיון אינו שלו, שכן אין אדם מקבל קושי שאין בכוחו להכילו". ובשפתינו - אין אדם שמקבל לימון אם אין ביכולתו להפוך אותו לימונדה.
קורות הפרשה בקצרה:
  • אברהם מקיים את מצוות הכנסת אורחים במרץ רב. מתואר כי חרף העובדה שהוא עדיין כאב את כאב ברית המילה וחרף העובדה שהיה באמצע שיחה עם הקב"ה, הוא מיהר לארח שלושה אורחים שהתגלו בהמשך כמלאכים.
  • הקב"ה מחליט להחריב את הערים סדום ועמורה בגלל החטאים הקשים מנשוא שביצעו שם אנשי המקום (המונח שנשתמר "מעשה סדום" הוא רמז למעשים ולמוסריות הנמוכה במקום). כששמע אברהם, איש החסד, על התוכנית האלוקית הוא מנסה ללמד עליהם זכות ולשכנע את ה' בכל דרך שירחם על תושבי הערים.
  • לוט ומשפחתו הם הניצולים היחידים מהפיכת סדום ועמורה לעיי חרבות. אשת לוט, שמביטה אחורה (מטאפורה לאדם שעושה שינוי לטובה בחיים שלו אבל מציץ אחורה לחטאיו ובעצם לא באמת מתנתק מהם) הופכת לנציב מלח. בנות לוט, בהשפעת הטראומה של תיבת נוח, חושבות שהם הניצולים היחידים בעולם ולכן משכרות את אביהן ושוכבות עימו.
  • כפי שהבטיח הקב"ה לאברהם ולשרה, נולד להם בן בשם יצחק. השניים עורכים משתה הודיה גדול לה'.
  • המלך אבימלך שומע על גדולתו של אברהם וכורת עימו ברית. על שם השבועה שנשבעו, נקרא המקום באר שבע.
  • סיפור עקדת יצחק.
שבת שלום, ניר אביעד J

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מעתה ניתן להגיב רק בבלוג החדש

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.