פרשת "חוקת" – העליבו אותך? הכי טוב לשתוק!

בס"ד

על שום מה נענש משה רבנו?

פרשת "חוקת" עוסקת, בין היתר, באחד האירועים המשמעותיים והדרמטיים ביותר במסעות בני ישראל במדבר – החטא של משה רבנו, מנהיג האומה, באירוע שנחקק בזיכרון האנושי לדורי דורות ושכונה "פרשת מי המריבה".

השנה היא השנה הארבעים לצאת ישראל ממצרים והעם עמד פסיעה מכניסה לארץ המובטחת, אולם התוכנית השתבשה ומרים, אחות משה ואהרון, מתה ועמה נעלמה הבאר הניידת שהתלוותה אל העם והרוותה את צימאונו. העם, כדרכו, בא אל משה בטענות ודרש שיפתור את הבעיה. בעוד הקב"ה הורה למשה לכנס את כל העם, לדבר אל הסלע ולראות כיצד באופן ניסי יצאו מהאבן מים, הוא חרג מההנחיות שקיבל ובמקום לדבר אל הסלע הוא היכה בו פעמיים בעזרת מטהו עד שמים רבים אכן ניגרו ממנו.

בגין חטאו זה של משה נגזר עליו כי הוא לא יזכה להיכנס אל ארץ ישראל. למשמעות החטא והעונש מספר רב של פרושים. מבחינתנו כמעט ובלתי אפשרי לבוא ולשפוט את מעשיו של משה ולהעביר ביקורת על האדם והמנהיג הנשגב, שזכה להיות שליחו הישיר של הקב"ה, לדבר עמו פנים אל פנים ולהיות הצינור שדרכו עברה התורה לעם ישראל ולעולם כולו. ובכל זאת, חשוב שננסה להבין מה הייתה טעותו ובעיקר מה כל זה אומר לנו היום לחיים שלנו כאן ועכשיו.

את שני הפרושים המפורסמים למאורע נתנו רש"י והרמב"ן. רש"י טען כי הטעות של משה הייתה בכך שמנע מהקב"ה להציג בפני העם נס מופלא נוסף לפיו מדיבור יצאו מים מסלע וכי הוצאת מים מסלע לאחר הכאתו פחות מרשימה. לדבריו, אם העם היו רואים שאפילו סלע פשוט ודומם שומע לקולו של הקב"ה הדבר היה מעורר ומדרבן אותם גם כן למלא במדויק אחר חוקיו. הרמב"ן, לעומת זאת, פירש את הדברים באומרו כי חטאו של משה היה בכך שביטא חוסר סבלנות כלפי העם וכעס עליהם. תרעומת משה באה לידי ביטוי במילים "וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע. וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּורִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִים. וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּיךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם", כלומר מתוך סערת רגשות ומצוקתו האישית, בעקבות תלונות האינסוף שנאלץ לשמוע בארבעים השנה האחרונות, הוא חרג ממזגו הטוב וביטא לראשונה רגש שלילי. משה התרגז ללא סיבה מוצדקת שכן הקב"ה לא זעם על בקשתם של בני ישראל, למרות שזו הייתה חוצפנית וקנטרנית. משה על דעת עצמו החליט להיעלב בשם הקב"ה ומכאן החשש כי העם ילמדו ממעשיו. במשך כל תקופת הנהגתו העם נשא עיניו אל משה ולמד ממידותיו הטובות. כעת, כשגם הוא נכנע למידת הכעס וחוסר הסבלנות, היה חשש שידי העם ירפו מבחינת "אם בארזים נפלה שלהבת – מה יגידו אזובי הקיר?".

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, "סנגורם של ישראל", טען כי יש שתי דרכים להוכיח אדם: הראשונה מתוך הכרה שהוא מיסודו טוב וחיובי ורק המעשה הנקודתי שהוא עשה צריך תיקון, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – מתוך תפיסה שהדברים השליליים שהוא עשה הם חלק אינטגראלי מאישיותו, שכן הוא רע מיסודו וחסר תקנה. משה באומרו "שמעו נא המורים" הפך את תוכחתו לזו מהסוג השני ושידר לעם שהם רעים וכי הרוע הזה הוא חלק בלתי נפרד מהם. כאשר מוכיחים אדם וחושבים שהוא שלילי מיסודו עלולים לקבע אצלו את התכונה השלילית ומאבדים את אמונו ואת הקשר עמו. זו היא הסיבה שגדולי המחנכים ממליצים לא לומר לילד אף פעם "אתה ילד רע" וכך לקבע אצלו את התחושה שהוא אכן כזה, אלא להסביר לו ש"הוא עצמו ילד טוב, אבל המעשה שהוא עשה הוא רע". אם משה היה מוכיח את עם ישראל בדרכי נועם, כפי שעשה בצורה כה מוצלחת עד כה, הם היו מבינים את גודל חטאם, אולם כשהעם לא הבין למה כועסים עליו ומה הוא עשה, ממילא התוכחה נהפכה להיות מתקפה חסרת תועלת.

יחד עם כל זאת, נראה כי חומרת העונש של משה מעט מפתיעה. מסופר שלאחר המעשה הוא בילה ימים על גבי לילות בתפילות לקב"ה שימחל לו ויתיר לו להיכנס אל ארץ ישראל, ובכל זאת בקשותיו לא נענו. הסיבה לכך נעוצה בעובדה ש"הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה" וממשה היו ציפיות גבוהות יותר מאדם רגיל. בתור מורה הדרך לעם ישראל למשך כל הדורות היה עליו לכבוש את כעסו ולגלות יותר סבלנות ורוך.

זו אינה הפעם הראשונה שהעם בא בטענות אל משה על שאין להם מים לשתייה. הפעם הראשונה הייתה שלושה ימים לאחר היציאה החפוזה ממצרים (בפרשת "בשלח"). אולם כעת, להבדיל מהניסיון הראשון, משה הגיב בכעס ותקיפות. המפרשים, שמלמדים זכות על משה, טוענים כי ההבדל נובע מהעובדה שמאז הפעם הראשונה ועד לפרשת "מי המריבה" עברו ארבעים שנה. ארבעים שנה של קיום על-טבעי של ניסים במדבר וארבעים שנה של חינוך לאמונה. אם כך, לטענתם, משה היה מתוסכל כי אחרי כל הארבעים שנה האלה נראה היה כי העם לא למד כלום ונשאר חסר אמונה, "קוטר" ורואה את חצי הכוס הריקה.

שומע בזיונו ושותק

כפי שכבר נאמר, באמת שקשה לבוא בטענות למשה רבינו. במשך ארבעים שנה של הליכה במדבר (ואף לפני כן) בני ישראל לא הפסיקו לקטר על קשיי הדרך (החל ממחסור במים לשתייה, דרך האוכל שניתן להם משמיים, וכנראה לא היה מספיק טעים לדעתם, ועד לקושי של הצעידה), להאשים את משה בשחיתות (בפרשת "קורח") ואף לרצות לסקול אותו באבנים אחרי חטא המרגלים. למרות כל זאת, משה, כמנהיג אמיתי, שם את כבודו האישי בצד וידע להכיל כל יהודי ולראות את הטוב שבכל אחד. סביר להניח שכל אחד מאתנו היה נשבר הרבה לפניו וזונח לאנחות את התפקיד כפוי הטובה. אולם כעת בפרשה שלנו, משה כשל דווקא בתכונה בה הוא הצטיין יותר מכל עד כה – ביכולת לספוג את העלבונות ועדיין לאהוב את המבזים ולשמור על קור רוח.

חז"ל קבעו כלל גדול לרוצה להתקרב לדרך השם ולזכות לחיים נעימים וטובים גם כבר בעולם הזה: "שומע בזיונו ושותק". פרוש הדבר הוא שכשאדם אחר מבזה אותנו, מזלזל בנו, ממרה פינו או ממעיט מערכינו, עלינו להתגבר על תחושת העלבון ולא להגיב באותו הרגע. רק לאחר שהתגברנו על האינסטינקט הראשוני לענות ולהתגונן ניתן לחזור אל אותו אדם וללבן את ההדורים בנחת וברוגע. כל אחד יכול להעיד שברגע שהוא מרגיש שפוגעים בכבודו הוא מתמלא בכעס ובאופן אוטומטי עולות בו המחשבות ש"נעשה לו עוול" והרגשות של "איך העזו לומר להוד מעלתו מילים שכאלה וכיצד האדם שמולנו לא מזהה את גדולתו ומרשה לעצמו לדבר כך?". החוכמה הגדולה, ובזה נבדל אדם שעובד על עידון מידותיו מאדם שנותן דרור לחלקים הגסים שבו לבוא לידי ביטוי, היא במקום לענות ממקום של כעס ולהתחיל "פינג-פונג" של האשמות ועלבונות הדדיים, לזכור כי ברגעים אלה אין טובה ונכונה יותר מהשתיקה. השתיקה בראש וראשונה היא ביטוי לוויתור. האדם מוותר על כבודו ועל האגו שלו, וויתור זה הוא ביטוי של פינוי מקום לכבוד אחר שיחול עליו. אחת המילים השגורות ביותר על לשוננו היא המילה "אני", והדבר איננו סתמי. כל פעולה, כל תנועה, כל מחשבה, מתחילה בהנחת יסוד של הקיום העצמי. האמת היא שככל שגוברת תודעת ה"אני", ככל שנוכחותנו האגוצנטרית מתעצמת, כך נדחקת השכינה למעלה מאתנו. בזמן שאומרים לנו דברים שאיננו שמחים לשמוע יש הזדמנות מוחשית לתקן ולעבוד על כך. בפרקי אבות נכתב: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא השתיקה", כלומר אין דבר טוב יותר לאדם מאשר לשתוק כאשר מבזים ומעליבים אותו ולא להשיב דבר. על כך הוסיפו גדולי ישראל ואמרו: "בהמעיט האדם את דבריו ימעטו שגיאותיו", "מילה שווה זוז ושתיקה תרי (=שני זוזים)", וכן "מוטב שהאדם יתחרט על מילה שלא נאמרה מאשר יתחרט על מילה שכבר נאמרה".

בעומק הדברים לבחירה בשתיקה ובמתינות לאחר שהעליבו אותנו או המרו את פינו מעלה נוספת – ע"י השתיקה וההימנעות מהכעס אנחנו מביעים אמון בברוא העולם ומבינים שהוא לא סתם מזמן לנו ניסיונות וקשיים מיותרים, ושהכול בסופו של דבר קורה לטובתנו (גם אם במבט גשמי זה לא תמיד נראה כך). מבט אמוני על העולם פרושו לראות ולהבין שכל שנקרה בדרכנו – הטוב והנעים, כמו גם הקשה והמעיק – הכול זה שיחה אישית מעת הקב"ה, שמנסה לומר לנו דבר מה דרך אותה הסיטואציה. גם אם פגעו בנו, האדם שמולנו הוא רק השליח ובטח ובטח שאין סיבה לכעוס עליו.

הסיפור המוכר ביותר בתנ"ך בהקשר זה הוא כמובן סיפורו של דוד המלך, אשר נאלץ לשמוע עלבונות קשים ("צֵא, צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל") שנאמרו לו בקול רם ובפרהסיה מפי שמעי בן-גרא. בתגובה לבקשתו של אבישי בן צרויה לערוף את ראשו, דוד בחר להבליג ולהגיב במתינות, וזאת משום שהוא ידע את האמת – למען תיקונו היה עליו לשמוע ביזיונות ובן-גרא היה רק השליח.

רבי נחמן הגדיל והוסיף מדרגה לעקרון זה: "ישמע בזיונו ישתוק ויידום – זה עיקר התשובה". לשתוק זה לשמור על קור רוח ולא לענות כלפי חוץ, כאשר לדום זה לקבל בשמחה ובאמונה גם בתוכנו את מה שקורה לנו. השלב הראשוני הוא באמת לא לענות (גם אם בפנים רותחים), בעוד בהמשך אנחנו רוצים גם בפנים להיות רגועים. הדרך לכך היא להרבות בשיפוט לכף זכות ובעין טובה. העיקרון הזה כה חשוב, עד שרבי נחמן מברסלב טען שהדרך העיקרית לתשובה, כלומר לתיקון החלקים הנמוכים שקיימם בכל אחד מאיתנו ("ייצר לב האדם רע מנעוריו") הוא ע"י אותה שתיקה.

מי שמפנים דברים אלה ומשכיל ללמוד מטעותו של משה רבנו, שהגיב ממקום של כעס, יזכור להשתמש בנשק של "שומע בזיונו ושותק" בזמן אמת. בפעם הבאה שהבוס מעיר לנו על תפקודינו במשרד נקבל את ההערה בשקט ולא מיד נתגונן ונצטדק, או כשהנהג שלידנו בכביש צופר לנו ואף מוסיף תנועות ידיים לוחמניות נשמור על "פני פוקר" ולא נגרר לדין ודברים מיותר. בזוגיות עקרון זה חשוב שבעתים. כשבן/בת הזוג מעיר לנו על הנעליים שזרקנו בסלון או על החולצה שכבר שבוע שוכבת בסל ומחכה לכביסה – הדבר הנכון ביותר הוא לבצע את מבוקשו וכמובן לא להדוף בחזרה את הערתו, לא להוסיף בדיחה צינית ובעיקר לא להעיר בחזרה על מה שנראה לנו שדרוש שינוי אצלו. חשוב לזכור – בן/בת הזוג הוא השליח שנבחר אישית בעבורנו ע"י הקב"ה למען תיקונינו ולכן יש לכבדו ביותר.

מעלת הדיבור בין בני זוג

למרות שמשה שגה, כפי שראינו, בדיבורו אל העם, ופיו היה זה שהכשיל אותו, עצם ההנחיה של הקב"ה דווקא לדבר אל הסלע מרמזת על החשיבות הגדולה שטמונה בכוחו של הדיבור ובסגולותיו הנפלאות. על פי הקבלה, כל הברואים מחולקים לקטגוריות הבאות: דומם, צומח, חי ומדבר. האדם, שנחשב לנזר הבריאה, מובדל משאר בעלי החיים ביכולתו לדבר. בעזרת הדיבור אנחנו מביעים את עצמינו, מבטאים את הצד האלוקי שקיים בנו ויוצרים קשרים עם בני אדם נוספים.

בין בני זוג החשיבות של מיומנות ותרבות שיחה קולחת, חופשית ותדירה משמעותית ביותר לפיתוח הקשר הראשוני וכמובן לשימור והגדלת האהבה בהמשך המסע המשותף של החיים. בדר"כ האישה היא זו שניחנה ביכולת מילולית מפותחת יותר וחז"ל אף קבעו כי "עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, מהן נטלו הנשים תשעה". ואכן ברוב מערכות היחסים זוהי האישה שמשתפת את בעלה בכל תלאות יומה ואף נכנסת לפרטי פרטים, שאולי לא תמיד מעניינים אותו לאחר יום עבודה ארוך ומעייף. כאן אנחנו הגברים חייבים ללמוד כלל גדול מעין כמוהו אשר בו נבחנת מידת הנתינה שלנו בקשר – עלינו להקשיב בסבלנות ובאמפטיות רבה לרחשי לב נשותינו על מנת שהן תרגשנה בטוחות ושמחות יותר. הגברים, כיצורים פרקטיים, מחפשים מיד לכל בעיה פתרון, לא מבינים מדוע הנשים "מתלוננות" כל כך הרבה ואף רואים בדבריהן רמיזה על שהם לא מספיק טובים ושבגללם האישה לא מסופקת. יש להבין שכל אדם זקוק לדיבור על מנת לפרוק את שעל ליבו ותכונה זו חזקה אצל נשים פי כמה וכמה. מתוך ההבנה של השוני בין המינים עלינו לעצור רגע לפני החזרה מהעבודה, לנשום נשימה עמוקה לפני הכניסה אל הבית, לנשק את המזוזה, שמזכירה לנו את הערכים של המשפחה והאחדות, ולהיכנס עם חיוך גדול וסבלנות אין קץ לשמוע על השיחה שקיימה עם חברתה מהמשרד, על תוכנית הרדיו שהקשיבה לה בדרך מהעבודה, על הציור שצייר הקטן בגן ועל הבעיות של הגדולה עם המורה לחשבון. גבר שמבין שזה תפקידו בעולם הוא גבר אמיתי. נכון שהרבה פעמים מפתה יותר להישפך על הכורסא מול הטמבלביזיה מאשר לעשות את כל זה, אבל מי שהתחיל את העבודה הזו יודע שאין עונג גדול יותר מלראות את אשתך מחייכת ורגועה אחרי שרגעים ספורים קודם לכן דמעות עמדו בעיניה מרוב עומס וטרדות היום.

חז"ל כדרכם היו כה מדויקים באומרם: "דאגה בלב איש ישיחנה" (ישיחנה – מלשון ישוחח אותה, ידבר אותה). עלינו לדבר אחד עם השני כדי לפרק את המתחים הללו ולהיטען בכוחות חדשים, שאם לא נעשה זאת – הבעיות רק ילכו ויגדלו. היום גם הרפואה המערבית מכירה בעובדה שכשאדם סוחב בליבו מועקות ולא משתף בהן אנשים שהוא סומך עליהם ואוהבים אותו, הוא מועד הרבה יותר למחלות שונות ומשונות גם בגוף. הרב ארוש בספרו הנהדר "בגן השלום" מלמד כי גבר שאינו מקשיב לאשתו ומשוחח עמה צריך לדעת שהוא מצער אותה מאוד וכי היא תמצא דרכים טובות פחות להוציא את שעל ליבה, כדוגמת שיחות טלפון ארוכות עם חברות, ביקורים ארוכים אצל הוריה וכו' – העיקר לא להיות בבית היכן שהיא לא זוכה לתמיכה שהיא כה זקוקה לה. הבעיות של האישה הן בהכרח גם הבעיות של הגבר שלה. זו המשמעות העמוקה של הנישואין. מרגע שהזוג התחתן הוא נהיה אחד – בטוב וברע. כמובן שדברי מכוונים גם למצבים הפוכים בהם לגבר יש צורך לשוחח על טרדותיו ואז תפקיד האישה להיות חברו הטוב ביותר ולהקשיב באמפטיה.

זוג נבון ישכיל לקבוע זמן קבוע בכל יום (יכול להיות אפילו רבע שעה) בו הם יעשו דבר אחד בלבד – לשוחח. בזמן הזה הטלביזיה לא דולקת ברקע, מכבים את הפלאפונים, לא אוכלים ולא מטפלים בילדים. בזמן הזה פשוט יושבים ביחד, מסתכלים האחד לשני בעיניים ומדברים. בהתחלה זה עלול להיות מלאכותי, אולם עם הזמן זה ייהפך לטבע שני ומובטח לזוג שהקשר בניהם יתחזק ויפרח.

שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "שלח" – אני לא חגב! אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות

בס"ד

מרגלים שנשלחים במשימה סודית אל עומק האויב במטרה לאסוף מודיעין חשוב ורגיש ודוח מצב המתאר את הסכנות הטמונות במבצע צבאי נועז לכיבוש הארץ. לא, זה לא עוד סרט מתח בסדרת ג'יימס בונד, זוהי תחילתה של פרשת השבוע הנוכחית. מה היה חטאם של אותם מרגלים, איך כל זה קשור אלינו כאן ועכשיו וכיצד ניתן להתחזק בשמחה ובאמונה בעצמינו מתוך הקריאה בפרשה?

תמצית העלילה בקצרה:

משה רבנו ממנה את שניים-עשר ראשי השבטים לצאת לתור את ארץ כנען טרם יכבשו אותה בני ישראל. הוא מצווה עליהם לבחון את אופי הארץ ואת חוזקו וגודלו של העם היושב בה. המרגלים תרים את הארץ במשך ארבעים יום וחוזרים בתאריך ט' באב (מועד חורבן שני בתי המקדש מאות שנה מאוחר יותר) כשבידיהם פרות ענק המעידים על טיב הארץ. הם מספרים כי הארץ "זבת חלב ודבש", אך בפיהם דברים קשים על עוצמת האויב ועל כך שהארץ "אֶרֶץ אֹוכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". המרגלים, להוציא את כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, מבטאים דברי כפירה קשים ואף מסיקים: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (ממנו – כביכול מהקב"ה). העם שומע את דברי המרגלים ופורץ בסערה של בכי, כעס ומרדנות. יהושע וכלב, בגיבויים של משה ואהרון, מנסים לשכנע את העם כי הארץ טובה ויש לבטוח בה', אך העם זועם ורוצה לרגום אותם באבנים. הקב"ה נגלה אל משה ופונה אליו בדברים קשים על עם ישראל ועל כוונתו לכלותם, אולם משה מתפלל ומתחנן לפניו שיסלח להם. לבסוף הקב"ה אכן מקבל את תפילתו ואת טיעוניו ואומר "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ".

"והיינו כחגבים בעינינו" – על דימוי עצמי שלילי:

התיאורים המפחידים של המרגלים בפני העם על הקשיים והצרות הממתינות להם בארץ ישראל כללו דימויים כמעט מפלצתיים על התושבים המקומיים: "וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹות מְאֹוד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם... וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים. וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵיינֵיהֶם". מדבריהם עולה ומתבהר כלל בסיסי וחשוב מאוד בקשר שבין בני אדם, אומות ומדינות – הסביבה רואה ותופסת אותנו באותו האופן שבו אנחנו רואים ותופסים את עצמינו. ברגע שאותם המרגלים היו בעיני עצמם חלשים וקטנים כחגבים, אז באופן טבעי ומיידי כך הם גם נתפסו בעיני אויביהם!!

להבדיל משאר המרגלים, יהושע בן-נון, ממשיך דרכו של משה, וכלב בן יפונה, עליו מעידה התורה כי הייתה עימו "רוח אחרת", גורסים כי "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹותָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ". לשניים היו בדיוק את אותן עיניים גשמיות כמו לשאר המרגלים, ובכל זאת נקודת המבט שלהם על אותה המציאות הייתה שונה לחלוטין והיא שיקפה ביטחון עצמי גבוה.

רבי נחמן מברסלב דיבר רבות על החשיבות שבראיית הטוב שבנו והתמקדות בו. רובינו, למרבה הצער, לוקים בחוסר אמון כלפי עצמינו ואנו לא מאמינים שאנחנו טובים וראויים לטוב. באופן טבעי ואוטומטי אנחנו מזהים אצלנו (וכמובן גם אצל הסובבים אותנו) בעיקר את התכונות השליליות ונקודות התורפה. לראות את הרע זה הכי קל והכי פשוט, אולם האתגר והחוכמה האמיתיים הם, למרבה הפלא, דווקא למצוא את הטוב שקיים בנו ובסביבה ולהתמקד בו. אין הכוונה חלילה שלא נהיה מודעים לעצמינו ולחולשותינו ושנשאף לתקנן, אולם הפוקוס צריך להיות בראש ובראשונה, וברוב המכריע של הזמן, בדיבורים פנימיים מעודדים ובמחשבות מרוממות על עצמינו. מה לעשות, בחוץ יש מספיק אנשים שינסו להקטין ולהכשיל אותנו. אם לא נבנה מזח יציב של קבלה ואף אהבה עצמית (שוב – לא במובן של אגו וגאווה) אז ללא ספק כל גל קטן מבחוץ יכופף וישבור אותנו.

"אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת). כל אחד נופל. החוכמה היא לקום כמה שיותר מהר ולא להוסיף שנאה עצמית.

רבי שלמה מקרלין נהג לומר ש"העוון הכי גדול של היצר הרע הוא לא בכך שהוא גורם לנו לעשות עבירות, אלא בכך שהוא משכח מאתנו שאנחנו הבנים של המלך". עבור נשמה של כל יהודי לחיות בצמצום וכיווץ, שמקורם בהלקאה עצמית, זה סבל נוראי. הדרך להגיע למקום שמעריך ושמח עם מי ומה שאנחנו עוברת דרך זיכרון שאין בנינו אפילו אדם אחד שלא עוסק בחלק מזמנו בעשיית טוב ובנתינה. אצל אחד זה יכול להיות ממש התנדבות בארגון חסד או בנתינת צדקה, ואצל השני יכול להיות "סתם" בחיוך לאדם ברחוב, בעזרה להורה/ילד לעשות דבר מה, או במתן זכות קדימה להולך במעבר החצייה. האמת היא שאין דבר כזה "סתם". למרות שאנחנו נוטים דווקא להבליט ולהתמקד ברע שקיים בנו ולהתעלם מהעשיות והתכונות הטובות, בעיני הקב"ה כל עשייה חיובית (ולו הקטנה ביותר) יקרה בעיניו ביותר והוא אוהב אותה מאוד. אם הוא שבע רצון מאתנו אזי מי אנחנו שנשפוט אותנו כל הזמן לכף חובה ונלקה את עצמינו על כמה אנחנו לא טובים ולא מוצלחים. לא, אנחנו לא חגבים! אנחנו בני מלך שעשויים מאבנים טובות!

רבי שלמה קרליבך, שנהג לקרב ולשמח יהודים מכל הזרמים, הצבעים והצורות, ספג לא אחת ביקורת על כך שהוא "מתעסק" גם עם מי שהחברה דחתה וקטלגה כ"לא מוצלח" או כ"חסר סיכוי". פעם אחת בעודו מרצה בכנס יהלומנים חשוב הוא נשאל ע"י יהלומן נודע שוב על עניין זה. בתשובה הוא ענה שגם הוא, כמותו, מומחה גדול ליהלומים. הוא הולך ברחובות מידי יום וכל מה שהוא רואה סביבו זה את היהלומים היקרים ביותר בעולם מהלכים סביבו. חלקם אולי זקוקים לליטוש ואת חלקם יש להוציא ממש מהבוץ, אולם בבסיס – בכל אחד יש מרגלית יקרה מפז שמנצנצת מבפנים ורק משוועת להתגלות. הלוואי ונזכה בזכות השילוב של העבודה לתיקון המידות הרעות, יחד עם הראייה של הטוב הגדול שקיים, לגלות את היהלום שבתוכנו ובזכות זה לעזור לאחרים לגלות את האוצר שבתוכם.

מעבר לדברים אלה, שורש ההבדל בין המרגלים שתרו את הארץ היה שבעוד שאר המרגלים סמכו רק על כוחם וחישבו שאין ביכולתם להילחם באותם נפילים וענקים, יהושע וכלב ניחנו במידת אמונה חזקה מאוד בקב"ה וידעו שאם זהו רצון הבורא, אז ודאי טמון בדבר טוב אבסולוטי וכי עליהם לסמוך על מי ששלח אותם למשימה ואף הבטיח להם שהארץ תיכבש. את הקשיים הם השכילו לראות כאתגר ובזכות האמונה החזקה שלהם ב-ה' גם הביטחון העצמי שלהם בכוחם גדל. ידוע שמי שהוא שלוח של מלך מתייחסים אליו כמו אל המלך בכבודו ובעצמו ונותנים לו את כל הכבוד והיקר שהמלך היה זוכה לו. ואכן, בעוד עשרת המרגלים האחרים ראו סכנות ואיומים, השניים חזרו רגועים ובטוחים בצדקת דרכם ובפיהם המסר: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹותָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹוד מְאֹוד".

ההשפעה המזיקה על הסביבה של דיבורים שלילים:

אחת הטרוניות הגדולות כלפי המרגלים היא שבדבריהם השליליים הם הכשילו את העם בכך שגרמו להם לפחד מהצפוי לבוא ולהתמלא בכעס כלפי הקב"ה ומשה שליחו. במקום להוות דוגמא ומופת להתמודדות אמיצה עם המציאות הם יצרו אפקט מצטבר של רפיסות, נמיכות קומה לאומית, דמורליזציה וחוסר אמונה בצדקת הדרך ובכוחנו. אין ספק שחלקו באשמה של העם שנבהל, פקפק והתמרד אינו מבוטל, ולא בכדי הם נענשו בהליכה במדבר במשך ארבעים שנה ומיתה בו, ובכל זאת מהמנהיגים (כזכור המרגלים היו נשיאי השבטים) הייתה ציפייה להבין שהעם מועד לנפילה רוחנית ועל כן לנהוג במשנה זהירות בדבריהם. עצם העובדה שהם בחרו לספר על הקשיים ואף העצימו את התיאורים בדימויים מפחידים מראה כי הם כשלו בלשונם ובהבנתם את כוחו של הדיבור.

התורה מלמדת אותנו כי בכוחנו להזיק לזולת במעשינו, כדוגמת בגניבה, גזל, רצח, וכו', אך לא פחות מכך גם בלשוננו, כדוגמת בדיבור לשון הרע, רכילות ופגיעה במורל. לסוג הזה של חטא של גרימת צער לאדם אחר מתוקף מילותינו קוראת התורה "הונאת דברים". במבט שטחי אנחנו עלולים לחשוב שהונאה כספית חמורה יותר מהונאת דברים, אך למעשה ההיפך הוא הנכון. רכושו של האדם חיצוני לו, ולעומת זאת, רגשותיו הם חלק בסיסי מאישיותו. להיות רגיש לתחושות הזולת, בעיני התורה, זו מצווה גדולה שעלינו תמיד לשאוף למלא. לא בכדי קבעו חז"ל כי "חיים ומוות ביד הלשון" והזהירו אותנו שבעתיים לשים לב למילים שאנו מוציאים מפינו. רבים מאתנו מפריחים לאוויר אמירות קשות ושליליות, אשר אם נשים לב לדבר נראה כי הן אינן מסייעות ומשפרות את המציאות וכל עניינן הוא שיתוף השומע בסבל שלנו. אין ספק שחשוב מידי פעם "לאוורר" את מחסן הרגשות השליליים, אולם חשוב שנשים לב מה ההשפעה של הדברים והאם בכוחם חלילה להחליש מנטאלית את השומעים. דוגמא לכך הן שיחות המסדרון במשרד בהן עובד אחד משתף את חבריו בקשייו בעבודה, וכך, מבלי משים לב ומבלי להתכוון, מדכא גם את שותפיו לשיחה. דוגמאות נוספות ניתן למצוא בשיחות חולין שונות בהן אנחנו מקטרים בלי הרף ומציירים לשומעים לנו תמונה עגומה ושחורה של המציאות. מי שחושב שלמילים שפיו מפיק אין השפעה טועה. הכוח של תיאור שלילי של המציאות ביצירת רפיון רגשי אצל השומעים הוא בלתי ישוער ולכן עלינו לשים לב היטב לדברינו. מעבר לכך, חשוב להבין שבכל פעם שאנחנו "מתבכיינים" ומקטרים אנחנו לא רק מחלישים את הפרטנר לשיחה, אלא בעיקר מלבים אצלנו את תחושת המסכנות וחוסר האונים. אנשים רבים עסוקים בלרחם על עצמם במקום לבחור בעשייה אקטיבית לשיפור מצבם. דיבור חיובי, מרומם ומשמח זוהי ההתחלה לכל שינוי רגשי והתנהגותי שנבקש עבור עצמנו.

מזווית אחרת, בהקשר של הדיבור השלילי, אנחנו יכולים ללמוד כי המרגלים נענשו בצורה כה חמורה משום שהם דיברו סרה על ארץ ישראל ("וַיֹּוצִיאוּ דִּיבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹותָהּ"). לרובנו כבר ברור שדיבור סרה, רכילות ולשון הרע על אדם מסוים הם בגדר מוקצה ועלינו להתרחק מהם כמו מאש. יחד עם זאת, כשמדובר בלשון הרע על מדינת ישראל, מוסדותיה, תושביה ומנהיגיה משום מה נראה לנו לגיטימי "לשחרר את הנצרה" מעל לשוננו ולזרוק עליהם רפש של ממש תחת התחפושת של שיחה לגיטימית על האקטואליה ודאגה לעתיד. מי מאתנו לא מוצא את עצמו מתלונן על מגזר מסוים מקרב אחינו היהודים (חילונים/ חרדים/ קיבוצניקים/ עשירים/ מתנחלים/ וכו') באומרו ש"אילו הם רק היו משתנים לכולנו היה טוב יותר..."? ומי מאתנו לא העביר ביקורת קשה על מוסדות המדינה ומנהיגיה בחשבו כי "כל הצרות שלנו יפתרו אם יקרה כך וכך...". הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה הרב האשכנזי הראשון של ארץ ישראל ומראשי הציונות הדתית, התייחס לסוגיית היחס הראוי למדינה המתהווה ולבעיות הטעונות שיפור באומרו: "אהבתנו לאומה לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה". אם כך, בדבריו הוא מלמד אותנו כי אהבת המולדת אין פרושה עצימת עיניים והתעלמות מבעיותיה, נהפוך הוא – אנו נדרשים למודעות מוגברת לנעשה כאן מתוך רצון כן ואמיתי לשפר את המציאות, אך זאת צריכה להיעשות מתוך אהבה ומתוך נכונות להיות שותפים פעילים למלאכת התיקון ולא רק להצבעה על הליקויים תוך צקצוקי לשון ציניים. אותם מרגלים, שחזרו משליחותם ובפיהם התיאורים הקשים, לא השכילו להציג נכוחה את הבעיות ולפעול למציאת פתרונות, אלא הסתפקו בשימת דגש על השלילי ותו לא. כולנו יודעים שלמצוא מגרעות הרבה יותר קל מלראות את הטוב שבדבר ועל כן הם נענשו בחומרה. רובנו נוטים להקצין את הרע ולקחת כמובן מאליו את הטוב שישנו או לחלופין להתעלם ממנו.

מהבחינה הזו הרינונים של המרגלים ושל העם, הספקות באמיתות הדרך והמחשבות שעולמו של הקב"ה רע ואכזר היו כה חמורים עד כי ביום זה – ט' באב – ניטע השורש הרוחני לכל הפורענויות שיבואו על עם ישראל לאורך הדורות בעתיד (חורבן בתי המקדש והיציאה לגלויות), ובתלמוד אף מיוחסת לקב"ה ביחס למאורע זה האמירה: "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות".

המתח בין רוחניות וגשמיות:

הקריאה בפרשה מעוררת שאלה נוקבת: "כיצד ייתכן שנשיאי השבטים, שהיו באמת אנשים גדולים וצדיקים, ואשר חוו את יציאת מצרים הניסית ואת מתן תורה בהר סיני, יכלו היו לחטוא בצורה כל כך קשה?". תורת החסידות מבארת את הדברים באומרה כי אותם נשיאים למעשה היו בבסיסם אנשי אמונה גדולים, אולם מאחר והם התאהבו בחיי המדבר הרוחניים הרחוקים מכל התמודדות ארצית הם חששו מההתמודדות המאוד גשמית שצפויה הייתה להם בהגיעם לארץ ישראל. ממציאות של מן הניתן משמיים ובגדים שלא התבלו (חוסר דאגות פרנסה) וענן השכינה האלוקי השומר ומגן (חוסר דאגות ביטחון) היה עליהם באחת לשנות את כל עולמם ולהתחיל להתמודד עם עולם מוחשי המלא בסכנות, בעיות וקשיים. מתוך ההבנה הזו קל לנו להבין את דבריהם על "ארץ אוכלת יושביה" כחיים בארץ ש"תבלע" אותם אל תוך חיי הארציות והחול. האמת היא שהמרגלים צדקו בהנחת היסוד שלהם, אולם טעו בהבנת התוכנית של הקב"ה. החיים בארץ אכן דרשו "ירידה" אל הארציות והתמודדות עם מערכות חוקי טבע שלא הכירו כמותם במדבר, אך היה עליהם להבין שזוהי בדיוק מטרת ה'. העם שנגאל ממצרים וקיבל את התורה נדרש עתה לבצע את המשימה החדשה: לכבוש את הארץ (מלשון ארציות) ולהפיץ בה את תרבות התורה ואת האור האלוקי. יש בנינו לא מעט אנשים שמוצאים עצמם גם כיום מתמודדים עם אותן סוגיות בדיוק והם מנסים לתמרן בין הנשמה, שרוצה להמריא אל-על, להתפתח, ללמוד ולחוות עוד ועוד רוחניות, אל מול צרכי הגוף שמושך אותנו למטה – אל הצרכים שבלעדיהם אין לנו קיום גשמי ואפשרות לחיות. מהבחינה הזו יש לזכור כי "אם אין קמח אין תורה", ומאידך, אם נהיה טרודים אר ורק ביצור הקמח ואגירתו – לא נתפנה להתמלא באור התורה.

שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "בהעלותך" – המתן, חכה רגע, לאן אתה רץ?

בס"ד

פרשת "בהעלותך" עוסקת במספר נושאים חשובים ויפים השזורים זה בזה כבמעשה אומן. בפסוקים הראשונים הקב"ה מורה לאהרון הכהן להדליק מידי יום את מנורת הזהב שבמשכן. רש"י, גדול פרשני המקרא, הסביר את הסמיכות בין הציווי הזה שקיבל אהרון לבין התיאור על חנוכת המשכן בפרשה הקודמת ("נשא") בכך ש"נחלשה דעתו של אהרון" על שום שהוא וצאצאיו לא הוזמנו להשתתף עם נשיאי השבטים המכובדים בטקס חנוכת המשכן עליה קראנו בשבת שעברה. לפי רש"י, הקב"ה ניסה לחזק כאן את ידיו של אהרון באומרו לו כי עבודתו חשובה הרבה יותר. אומנם הנשיאים התכבדו בהבאת הקורבנות בטקס החנוכה המרשים, אולם תפקידם במשכן היה חד פעמי, בעוד אהרון נדרש לשמש את השכינה בכל יום מחדש. מדברים אלה אנו למדים כי העקביות וההתמדה חשובים הרבה יותר ממאורע חד פעמי, מרשים ומרגש ככל שיהיה. כולנו נמשכים באופן טבעי ל"קרנבלים" חד פעמיים שמסעירים את חושינו ומוציאים אותנו מהשגרה האפרורית, אולם דווקא באותה שגרה מצוי הסוד הגדול של החיים. קל לכולנו הרבה יותר להגיע אל שיאים של התרגשות/מאמץ/נתינה/אהבה באירוע חד פעמי מאשר לשמור על אותה תחושה נעלה לאורך זמן. אהרון הכהן היה יחיד ומיוחד בזכות יכולתו להדליק את מנורת המשכן באותה התלהבות ותחושת קדושה בכל יום מחדש כאילו וזה היה יומו הראשון בתפקיד.

רובנו רוצים ליהנות עכשיו ובכל מחיר ובעצם מחפשים קיצורי דרך אל האור. היהדות, לעומת זאת, מדברת על תהליכים. אנחנו נדרשים לפעול (הן מבחינה גשמית והן רוחנית) בצורה מדודה ולא לברוח ממאמצים. האמת היא שרק ככה משיגים את האור והוא נשאר לאורך זמן. הנטייה הטבעית של כולנו היא ליהנות מהחיים בצורה לא נכונה, או בלשון הקבלה "למשוך אורות מבלי לבנות כלים מתאימים". דוגמאות לכך ניתן למצוא, לצערנו, בשפע. במקום לאכול מזון בריא ומזין אנחנו נמשכים לג'אנק פוד שמספק תחושת שובע מידית, אבל הורס את גופינו. במקום להשקיע בזוגיות עם בן/בת זוגנו, להיות סבלניים, לוותר, לפנק, להתחשב, ובקיצור – לעשות את כל הדברים שאנחנו יודעים שהם נכונים אבל קשים לביצוע, רבים נמשכים אל פלירטוטים ואף אל רומנים מזדמנים, שמספקים להם הנאה מידית מבלי המאמץ והמחויבות. במקום לטפל בשורש הבעיות הרגשיות שלנו ולהכיר את צורכי הנשמה העדינה שטמונה בכל אחד מאתנו, אנחנו הולכים לעוד סרט בקולנוע שמבדר אותנו (בידור בעברית פירושו פיזור) או נשאבים לעוד סדרה בטלוויזיה שמשכיחה זמנית את הכאבים שבלב ושמראה לנו את הבעיות של אנשים אחרים, אבל לא את שלנו.

מעבר לכך, התיאור של עבודת אהרון הכהן באה למעשה להזכיר לנו שבכל אחד מאתנו קיימת מנורת מקדש פרטית אותה עלינו בכל יום להדליק מחדש. להתגבר על הייאוש, העייפות והעצבות, ומאידך להתחבר לכוחות החיובים של השמחה, האופטימיות והאור שקיימים בנו – זוהי משימת החיים שלנו בעולם הזה ולכבודה נבראנו.

המשך הפרשה מתאר לנו את עמוד הענן ועמוד האש, שליוו את העם ההולך במדבר כאות המוסכם בינם לבין הקב"ה בעת מסעותיהם בין התחנות השונות בדרכם לא"י. התורה מספרת כי לעיתים נמשכה חניית ישראל ליום או לימים ספורים ולעיתים נמשכה החנייה שנים, כל זאת על פי אות הענן. בעת תחילת המסע משה היה מכריז לקול החצוצרות את המשפט הבא (אותו אנו אומרים כיום בכל פעם שאנחנו פותחים את ארון הקודש בבתי הכנסת ומוציאים ממנו את ספר התורה): "קוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". חז"ל מתייחסים למשפט זה של משה, המהווה מעין "קריאת עידוד" לעם העמל פיזית ורוחנית בדרכו לארץ ישראל, באומרם כי במקור הוא היה אמור להיות ספר תורה בפני עצמו מפאת חשיבותו הגדולה, ולראייה הם מסבירים שבפרשה הוא נבדל על-ידי שני אותיות "נון" הפוכות – הנו"ן בראשה הפוכה והנו"ן בסופה הפוכה. הסימון החריג בתורה, יחד עם ההערה של חז"ל, מעוררים לשאול, אם כך, מה יחודו של משפט זה?

נראה כי התורה חפצה להדגיש בפנינו את החשיבות של עצם המסע שעבר העם בדרכם ממצרים לארץ ישראל. במקור מסע זה אמור היה להמשך שבועות ספורים, אולם מפאת חטא המרגלים הוא התארך ונמשך ארבעים שנה. ככלל יש שתי אפשרויות להגיע לכל מקום חפצינו, באשר הוא יהיה (רוחני וגשמי) – הדרך הראשונה היא הדרך הפשוטה והקלה בה אנחנו משיגים את מטרתנו בנקל מבלי שהצטרכנו באמת להתאמץ ולוותר על משהו מהרגלינו ונוחיותנו. הדרך השנייה, אשר לרוב כל העולם מנסה להתחמק ממנה, היא הדרך הקשה יותר אשר מצריכה מההולך בה להתמודד עם מכשולים שונים ותנאים משתנים ולוותר על השקפת עולמו המקורית מתוך ההכרח להסתגל למציאות חדשה ומחייבת. למרות הקושי, ואולי אף בזכותו, נראה כי דווקא הדרך השנייה מחשלת את האדם ומצליחה להפוך אותו לאדם חזק יותר המסוגל להבחין בניואנסים בין טוב לרע ולהתמודד עם המורכבות של החיים.

רוב בני האדם חושבים על התוצאה המיוחלת של מעשיהם ולא שמים דעתם על הדרך המובילה אותם לשם. היהדות מחנכת אותנו שהמסע עצמו הוא היעד החשוב באמת והלקחים שאנחנו יכולים ללמוד על עצמינו תוך כדי ההליכה בדרך הם אוצרות שאל לנו להתעלם מהם. בכל מעשה ובכל אתגר יש מוסר השכל המחכה להילמד. כדי להתקדם באמת לא מספיק רק להגיע למקום חפצינו, אלא יש לפתוח את העיניים וללקט את כל אותן מתנות בדרך. אחת הרעות החולות של העולם המודרני ותרבות המערב היא שאנחנו מסתכלים כמעט תמיד רק על "הת'כלס" ו"השורה התחתונה". אם במאזן של הרווח והפסד אין פלוס בתחתית אזי כל המהלך והמאמצים שלנו נתפסים שלא שווים. האמת היא שונה, משום שדווקא הדרך וההשתדלות הם אלה שחשובות. הלך רוח זה, לצערנו, רווח לא אחת גם בדרכם של עובדי השם. אנשים מחשבים כמה פעמים הם התפללו על דבר מסוים, מצפים לגאולה ולתשובה מהירה ולא משכילים להבין שלעיתים דווקא ההמתנה והכיסופים הרבים הם הם הישועה בעצמה.

בני ישראל יצאו ממצרים אחרי 210 שנים עם מנטאליות של עבדים מושפלים ותלותיים. על מנת להפך את תפיסת עולמם ולהכשירם להיות ראויים להיכנס לארץ ישראל, המסמלת את החרות האולטימטיבית, היה עליהם לעבור לא רק מסע גיאוגרפי ממצרים לא"י, אלא גם מסע נפשי. ההליכה במדבר במרחב ניטראלי ופתוח תפקידה היה לסייע לעם לעבור שינוי הכרחי זה, ומשום כך חשיבותה הגדולה של הקריאה של משה לקום ולעבור מתחנה אחת לשנייה. עצם העובדה שהם לא ידעו האם הם יתמקמו לימים ספורים או לחלופין לשנים והם תמיד היו במצב נפשי ופיזי המוכן לתזוזה סייע להם להשתנות גם מבפנים.

בהמשך, הפרשה מגוללת בפנינו את סיפור החטאים השונים של בני ישראל במדבר. בתחילה היו אלה קבוצה של אנשים מתוך העם אשר החלה בהטחת האשמות כלפי משה. בהאשמות לא היו דברים של ממש, אלא ממש הקנטה סתמית שמטרתה הייתה ניסיון למציאת הצדקה לסור מדרך ה' המחייבת. בדבריהם הם ביכו על טורח הדרך הארוכה במדבר וקשייה וטענו שעדיף היה להם להישאר במצרים. בהמשך, במה שכונה "פרשת קברות התאווה", ערב-רב מתוך העם החל להתלונן על המן הפלאי שירד מהשמיים והלין על כך שהוא רוצה לאכול בשר. לאותם אנשים היו עדרי בקר ובנקל הם היו יכולים לשחוט מהם ולאכול, אולם היה להם עניין מיוחד בעצם הקיטורים עצמם והסתת אנשים נוספים עימם. משני סיפורים אלה אנו למדים שמלבד העובדה שקיטורים ו"בכיינות" הם לא המצאה מודרנית שלנו, להיותנו סבלניים ומתונים חשיבות קריטית להצלחה של כל מהלך שאנו עושים בחיים. מי שמעוניין לחפש רשימת "אשמים" למצבו יוכל לעשות זאת בקלות, בעוד שדווקא היכולת לקחת אחריות על מצבינו ולהתעלות מעל קשיי הדרך מעידים על גדלות נפש.

במובן מסוים גם כיום החיים שלנו כיהודים דומים לאותם אבותינו שהצטרכו ללכת במדבר. חייו של היהודי המאמין רצופות עשיות, או לחלופין הימנעות מעשיות אחרות, הדורשות ממנו הקרבה ואמונה. מבלי להסתכל על התמונה הכוללת של החיים ועל היעד הסופי והמטרה שלהם, ומבלי לסמוך על הבורא שמוביל אותנו בבטחה בדרך הנכונה, אותם עשיות ואיסורים יכולים להיתפס כעונש נוראי ואז וודאי שנרצה להתלונן ואף לבעוט במוסכמות, כאותם מתאוננים במדבר. אולם מי שמבין שחייו הזמניים פה בעולם הזה הם רק חלק ממסע שלם שנשמתו עוברת וצפויה לעבור, משכיל לראות בחייו חגיגה אחת גדולה של קדושה ושימחה.

נראה כי אותם מתאוננים, חרף כל הניסים שראו החל מיציאת מצרים ועד למעמד מתן תורה, פשוט לא השכילו להמתין בסבלנות לסוף המסע ולכן פרקו עול והתמרדו כנגד משה וכנגד ה'. המציאות מוכיחה פה, ובכל מקום אחר, שכל פעולה חסרת סבלנות בסופו של דבר אינה משתלמת. כל פעולה שנעשית מתוך לחץ, מתח או חוסר סבלנות בסופו של דבר לא מצליחה ויש לאחר מכן לעמול קשה יותר ולתקן אותה. הדבר היפה בסבלנות – שהיא תמיד משתלמת. דברים שמושגים בדרכי נועם ובהתמדה נשארים לאורך זמן רב יותר והאדם נהנה מהפרות שלהם.

הגמרא ב"מסכת יומא" אומרת: "הבא להיטמא – פותחין לו" ואילו "הבא להיטהר – מסייעין לו, ואומרים לו המתן". בהתבוננות ראשונית בדברים ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעים לו, אולם, למרות הסיוע – עליו להמתין. ההבנה בעומקם של הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא עצמו הסיוע. כיצד זה ייתכן? טבענו כבני אדם הוא שאנחנו רוצים שחשקינו ורצונותינו יתממשו מהר ככל האפשר. כאשר אנחנו נאלצים להמתין קורה אחד מהשניים: או שאנחנו נתקפים בקוצר רוח ומוותרים, או שאנחנו מתמלאים ברצון וחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשנו. ההמתנה, אם כך, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש תשבור אותו ההמתנה, בעוד אם רצונו חזק ואמיתי, ההמתנה תסיע לו לבנות כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש. דבר זה נכון ביחס לרצונות גשמיים ונכון שבעתיים ביחס לרצון שלנו בקרבת אלוקים ורוחניות. לפעמים אנחנו מאוד רוצים משהו, אבל משמיים אומרים לנו "המתן, חכה רגע, לאן אתה רץ? העיכוב הוא לטובתך!".

לצערנו, חוסר הסבלנות מתבטא לא רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמינו. רוב האנשים מוותרים מהר מידי על דברים שחשובים להם ושהם רוצים להשיג רק בגלל שאין להם את הסבלנות לחכות מספיק זמן ואת האמונה שזה יקרה בסופו של התהליך. רבים מאתנו מתישהו לקחנו על עצמנו בהתלהבות לימוד של מיומנות חדשה – שפה זרה, נגינה בכלי מוסיקלי, חוג ספורט חדש, וכו' ולאחר שההתלהבות הראשונית שככה נשברנו וזנחנו את העיסוק הנחשק. רבים מאתנו התחלנו לקרוא ספר או מאמר כזה או אחר, ולמרות שהם עניינו אותנו הפסקנו באמצע כי יכולת הריכוז וההתמדה שלנו מוגבלת. סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב בחיים, ללמוד לא לבצע פעולות אגרסיביות ונמהרות מידי (לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמינו) ולרסן את הדחף לבצע מעקפים חותכים ומהירים.

מנקודת מבט נוספת ניתן לראות באותם קבוצת מתלוננים, שנפלו מדרגתם וניסו להפיל עימם אנשים נוספים, כחבורת אנשים אשר הפסידה במאבק הרוחני מול עמלק. מה היה פשעו הגדול של עמלק עד כי אנחנו מצווים עד היום "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָייֵף וְייָגֵעַ וְלֹא יָרֵא ה'"? הפשט של הדברים הוא שאותו עם אכזר תקף את הקבוצות החלשות, שהזדנבו מאחורי המחנה, ושלא יכלו להגן על עצמם (כילדים, נשים וזקנים), משום שהצעידה הייתה להם קשה. פרוש נוסף ועמוק יותר מדבר על כך שעמלק הוא כוח שמקרר את ההתלהבות מההליכה בדרך הרוחנית של כל אותם אלה שעייפים ויגעים משמירת דרך ה' וכפועל יוצא מכך לא יראים ממנו. הכוח של עמלק הוא הטלת ספקות בנפש לגבי הדרך (עמלק בגימטרייה = 240 = ספק), ולכן הגדילו חז"ל וקבעו כי "אין שימחה כהתרת הספקות". ברגע שהדרך ברורה לנו ואנחנו מחוברים למשמעות ולפנימיות של הדברים (גם אם לא מבינים כל דבר ודבר) קל לנו הרבה יותר לצעוד בבטחה ובשלום, או כפי שטען ניטשה ואח"כ פיתח הפילוסוף היהודי האקזיסטנציאליסטי ויקטור פרנקל: "מי שיש לו איזה למה – יוכל לשאת כמעט כל איך".

מה מאחד את כל הנושאים שהובאו עד כה? לעניות דעתי, נראה כי בכולם עולה ומתבלטת הדרך שמנהיגי ישראל ובני ישראל כעם אחד וכפרטים בודדים בו היו צריכים לעבור במדבר בדרכם אל הארץ המובטחת. כל האנקדוטות הללו מדגישות את המהות של כל ספר "במדבר" כספר המתאר בפנינו את המסע הפיזי, אך חשוב אף יותר – הפנימי והרוחני, שבני ישראל עברו, ושאנחנו כבני בניהם אמורים להמשיך ולעבור בדרכינו להיות אנשים טובים ואמיתיים יותר. מאהרון הכהן אנו למדים כי כל עשייה אמיתית ומשמעותית מצריכה מאתנו את יכולת ההתמדה והעקביות. אל לנו לחפש "אורות" גדולים ובזה להתנות את עשייתנו. שימחה אמיתית מושתת דווקא על מציאת הטוב והיפה בעשיות הקטנות והיום-יומיות, שכן שימחה כזו אינה תלויה בהכרח בעשיות חריגות או בריגושים גדולים כדי לעורר אותה. מעמוד הענן והכרזתו של משה אנו מבינים כי לעצם ההליכה בדרך חשיבות בפני עצמה. לכל מכשול ולכל עיכוב יש משמעות ואל לנו לנסות להתעלם מהם מתוך החיפוש דווקא אחר הדרך הקלה. ולבסוף אלה אותם מתלוננים טורדניים במדבר שמעשיהם מחדד לנו שאנו נדרשים לאורך רוח, אמונה וראייה רחבה של כל התמונה. לדיבור שלנו משמעות חשובה. אם אנחנו מוציאים מהפה דברי עידוד ודרבון אנחנו מחזקים את עצמינו ואת הסובבים לנו, אולם אם אנחנו עסוקים בקיטורים אנחנו מחלישים אותנו ואת הסביבה.

כל יהודי הוא כור אטומי מהלך בעל עוצמות אדירות, ומי שמשכיל להשתמש בכוחות הנפש שקיימים בו (ובכולנו קיימים כאלה בשפע), על מנת לעבור את המסע הזה שנקרא "החיים" מתוך שימחה ואמונה, זוכה לבסוף להגיע בגשמיות ובפנימיות לאותה "ארץ זבת חלב ודבש". החוכמה הגדולה היא להבין ולזהות מראש את המכשולים הצפויים בדרך ולהתגבר עליהם. הכניסה לעולמו של ה' וההליכה בדרך שהוא התווה לנו היא תחילתו של ניקיון רוחני גדול .כשאדם מנקה את ביתו, למשל, גורמת פעולת הניקיון שהלכלוך שהיה נסתר עד כה יתגלה. במציאות הולך הבית ודווקא מתנקה, למרות שלמראית עין הוא הולך ומתלכלך. עקרון זה נכון גם ביחס לניקיון הרוחני. כשאדם חפץ להשתנות, להתעלות ולנקות את נפשו מכל מה שמיותר לה, דווקא אז צפים ועולים הדברים המכוערים והצדדים השלילים שקיימים בו. חשוב לזכור ולהבין שזה לא שהם לא היו שם קודם, אלא שעתה, כשהוא מבקש להיפטר מהם הם מתגלים ביתר שאת. בהקשר הזה ראוי להיזכר בדבריו המפורסמים של רבי נחמן מברסלב לפיהם בדרכו של כל הרוצה להתקרב לקב"ה צפויות ירידות ונפילות דווקא אחרי ההתעלות, ושגם להם תפקיד חשוב והכרחי במסע. למרות שנראה שהמצב הולך ומחמיר, ההפך הוא הנכון – הוא דווקא הולך ומשתפר.

תפקיד החטאים והנפילות של עם ישראל במדבר, אם כך, היה לעשות ברור אמיתי ועמוק יותר ביחס לרצונותיהם ולמטרותיהם, ולראייה דווקא מתוך הקושי צמח רצון חזק יותר. "לך לך" אמר ה' לאברהם ו"לכו לכם" אמר (במילים אחרות) משה לבני ישראל. עצם ההליכה וההתקדמות, למרות הנפילות בדרך, הן אלה שמגדירות מי אנחנו ומקרבות אותנו אל הבורא ואל עצמינו.

דרך צלחה ושבת שלום, ניר אביעד