‏הצגת רשומות עם תוויות ענייני דיומא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ענייני דיומא. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 12 במאי 2010

מגילת רות – "אך טוב וחסד ירדפוני"

בס"ד


בס"ד
מגילת רות – "אך טוב וחסד ירדפוני"
חג שבועות האהוב יחול בשבוע הבא, ומעבר לפשטידות הגבינה שייאפו ולבלינצ'סים שיזללו, עבורנו זו הזדמנות להיזכר במקורות החג ובמנהגיו השונים. הציווי לחג זה ניתן כמובן בתורה עצמה, וכחלק משלושת הרגלים ביום זה עלו המוני עם ישראל לרגל מקצוות הארץ לבית המקדש בירושלים. מעבר לעובדה שבתקופה זו של השנה התבצע קציר החיטים שהיה מובא ל-ה' בתור מנחה ובזמן זה היו מביאים למקדש את קרבן מנחת הביכורים, על פי האמונה היהודית בחג שבועות ניתנה התורה לבני ישראל בהר סיני כחמישים יום לאחר פסח ויציאת מצרים. בין מנהגי החג ניתן כמובן למצוא את אכילת מוצרי החלב, קישוט הבית בירק, לימוד תורה כל הלילה וכמובן קריאה במגילת רות.
מגילת רות הינה אחת מחמשת המגילות המופיעות ב"כתובים" והקשר שלה לחג השבועות לא תמיד נהיר לכולם. במאמר היום ננסה להבין טוב יותר את הקשר הזה וללמוד מעט על הרלוונטיות של המגילה לחיינו כאן ועכשיו.
קורות רות בעיר הגדולה
המגילה מביאה את סיפורהּ של משפחת אלימלך משבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה ועוברת לגור במואב. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ובני המשפחה, מחלון וכליון, מתחתנים עם שתי מואביות גויות - רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים מבלי שהביאו לעולם ילדים ונותרות רק אם המשפחה נעמי ושתי כלותיה. הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה נפסק, היא מחליטה לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה ולשוב להיות מואביות. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה, באומרה "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבר. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ… ". לאחר חזרתן לבית לחם הולכת רות לשדותיו של בעז, קרוב משפחת אלימלך, ללקט שאריות שיבולים אחר הקוצרים כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים. בעז, בעל השדה, מבחין בה ונוטה עימה חסד במטרה לסייע לה ולחותנתה העניות. לאחר שמתברר לנעמי שרות מוצאת חן בעיני בעז, היא יועצת לרות ללכת בלילה אל הגורן, להתייחד עימו וכך להיות לו לאישה. רות שומעת בקולה, אולם במפגש הלילי היא ובעז שומרים על צניעותם. לבסוף אכן בעז מחליט לקחת אותה לאישה לאחר שהיא מתגיירת ומצטרפת אל העם היהודי. מזיווג זה נולד עובד ואחריו כל שושלת בית דוד, כפי שנכתב בסוף המגילה: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".
אין ספק שמדובר בסיפור יפה שיכול בקלות לפרנס טלנובלה משובחת, ובכל זאת במה מיוחדת דמותה של רות עד כי היא מהווה מושא להערצה ומקור להשראה להתקדמות רוחנית תמידית מאז ועד היום? מדוע זכתה רות שהמגילה אודותיה נכנסה לספר הספרים ועוד נקראת רגעים לפני הקריאה בתורה על מעמד הר סיני ועשרת הדיברות?
הקשר בין מגילת רות וחג שבועות
לחיבור בין הגיורת האמיצה וחג מתן תורה מספר הסברים. בראש ובראשונה סיפורה של רות מהווה מודל לקבלת התורה ולנכונות לכרות את הברית עם הקב"ה, על כל תנאיו וסעיפיו. במעמד הר סיני עמד העם כאיש אחד בלב אחד ואמר "נעשה ונשמע". קודם נעשה ואח"כ נשמע. באותה המסירות וההתמסרות קבלה רות את התורה, על כל פרטיה ודקדוקיה. כזכור, רות הייתה נסיכה מואבית מבית מיוחס שחוותה חיי שפע חומרי בארץ מולדתה, אולם החליטה לעזוב את עולם החומר וללכת מארצה, ממולדתה ומבית אביה אחר אמונתה בבורא עולם (בדיוק כמו היהודי הראשון, אברהם אבינו). בשבועות אנחנו חוזרים וחווים מחדש את מעמד הר סיני, אשר בו קבל עם ישראל כולו את התורה. חג השבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי כולו ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד באמצעות מעשה ההתגיירות. בראשיתה היהדות לא החלה כמאפיין גזעי והיא לא ניתנה באופן אוטומטי לכל אחד. על מנת לקבל את התורה על אבותינו היה להקריב את העולם הישן שלהם, את ההרגלים, היצרים ודפוסי המחשבה על מנת להתקרב אל הבורא. מהבחינה הזו מעמד מתן תורה וסיפורה של רות מהווים קריאה זהה עבורנו לשוב ו"להתגייר" ולקבל עלינו את התורה כל שנה וכל יום מחדש באותה ההתלהבות ובאותה המסירות של אבותינו למרגלות הר סיני ושל רות בערבות מואב.
הסבר נוסף לקריאת המגילה דווקא בשבועות הוא שמרות בסופו של דבר נולד דוד המלך, אשר יום לידתו ופטירתו הוא שבועות. צדיקותה של רות הייתה כה גדולה על שהיא זכתה שמצאצאי צאצאיה עתיד להיוולד משיח בן דוד.
מעבר לכך ולעובדה שהסיפור מתנהל בימי הקציר, שהוא בדיוק הזמן בו מתקיים חג השבועות, קריאת המגילה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסאליות שלה, שכל הרוצה לקבל את חוקיה יוכל לעשות כן. גם תושבת ממואב, שהיה באותה התקופה עם עוין ביותר ואויב מר וקשה לעם ישראל, מתקבלת בסבר פנים יפות במידה והיא רוצה להיכנס לעולמה של היהדות ומוכנה לקבל את חוקיה. בהקשר הזה מוכרת הגימטרייה הידועה על כך שרות היא 606 - כמניין המצוות המיוחדות לעם ישראל, ובנוסף ל-7 מצוות שכל גוי חייב בהן ("מצוות בני נח") הרי אלו 613 תרי"ג מצוות שבתורה כולה.

חסד ועזרה לזולת
מוטיבים משמעותיים השזורים במגילה לכל ארכה הם החסד, הנתינה לנזקק והעזרה לחלש. במדרש על המגילה אמר ר' זעירא: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות רבה ב, טו). המדרש אומר שכל עניינה הוא כדי לפרסם את חשיבות החסד - עד כדי כך, שדוד המלך יצא מרות ובעז בעלי החסדים הגדולים של המגילה.
הסיפור כאמור מתחיל במות בעלה ובניה של נעמי. כאלמנה מבוגרת וענייה ללא מגן ומושיע נשארה נעמי חסרת כל. מאחר ולא היו לה בנים נוספים שיכלו היו לשאת לאישה את האלמנות הצעירות הציעה נעמי לערפה ורות לחזור לעמן ולבית הוריהן. בעוד כלתה ערפה בחרה בדרך הקלה, רות לא זנחה את נעמי לאנחות ובחרה ללכת עמה "באש ובמים". עבורה המצוות של "והדרת פני זקן" ו"אל תשליכיני לעת זקנה" היו חשובות יותר מטובתה האישית והאנוכית וגם בנקודה זו ניתן למצוא הקבלה בין רות לבין אברהם אבינו, אשר נודע כשורש למידת החסד של עם ישראל לדורותיו.
בהמשך היה זה בעז, אשר נודע כפילנתרופ גדול הדואג לכל עניי העיר, לסייע לרות חסרת האמצעים. עבורו היא הייתה זרה גמורה הבאה ללקט שבלים בשדהו, אולם היה חשוב לו, מתוך היכרותו את ההיסטוריה המצערת שלה, להיטיב עימה במיוחד. בסופו של דבר בעז אף לקחה לאשתו במטרה לדאוג לעתידה הכלכלי והחברתי בצעד שהוגדר כחסד גמור עם הגיורת הענייה.
עוצמה נשית במיטבה
מגילת רות היא אחד משני הספרים היחידים במקרא שנקראים על שם אישה (השני הוא מגילת אסתר) ועובדה זו משקפת כמובן את היותה של רות גיבורת המגילה. אם ננסה לנתח את העלילה בהיבט המגדרי נראה שיש בה סיפור פמיניסטי על נשים שנהגו באסרטיביות מרשימה, וכי המגילה כולה נעה סביב עולמן של הנשים ומרוממת אותו.
בתור נשים שאיבדו את כל עולמן – את בעליהן, פרנסתן, מקום מגוריהן, מולדתן ומעמדן החברתי, נעמי ורות בוחרות להתמודד בעוז ובראש מורם, ובכך מגלות אישיות עצמאית וחזקה שאינה נגררת אחרי עצות או החלטות של אחרים. למרות הידיעה כי הן הולכות אל הבלתי נודע, שתיהן מבטאות בהתנהגותן יכולת לקחת אחריות על חייהן ולקבל החלטות אמיצות. את מזונן הן מלקטות בפאת השדה מתוך חריצות וללא בושה. הן מגלות החלטיות, יוזמה, שאפתנות וביטחון עצמי יחד עם נעימות, חום, צניעות ואמפטיה ביחסים שביניהן וביחסיהן עם האנשים האחרים בסביבה בה הן שוהות.
בנוסף, הסיפור המקראי מתאר את היחסים ההדוקים והמופלאים בין כלה וחותנתה, אשר יכולים ללמד אותנו היום רבות.
אין ספק שמסיפורן עולה ובולט הכוח הנשי והחשיבות הגדולה שנותנת התורה והיהדות בכלל לנשים. בקרב הציבור החילוני רווחת הדעה השגויה כי היהדות היא דת שוביניסטית המדכאת נשים ומרוממת אך ורק את הגבר. בנימה אישית, בתור מי שגם העולם החילוני וגם העולם הדתי מוכרים לו היטב, חשוב היה לי להפריח סברה זו מן היסוד. לאורך כל הדרך היהדות מורה לכל גבר להתייחס לאשתו בכבוד מלכים ובגמרא אף נכתב על היחס הראוי של הגבר לאשתו: "אוהבה כגופו ומכבדה אף יותר מגופו". בספר ירמיהו מופיע הפסוק "נקבה תסובב גבר". רבים מתייחסים אל הדברים בהומור ואומרים ש"אישה תסובב את הגבר על האצבע הקטנה שלה". הפרוש העמוק של פסוק זה הוא שהנשים פועלות מכוח הסיבוב והמעגל, בעוד הגברים פועלים ונעים בכוח הקו הישר. "כוח המעגל", על פי הקבלה, הוא היכולת לנוע ולפעול בעדינות, ברכות, בצורה עקיפה ולא בהכרח ישירה. "כוח הקו הישר" הוא היכולת לשעוט לעבר המטרה ולפעול בצורה ממוקדת ונחרצת בחדות. לכל מין יש את האופי שלו והמהות הייחודית לו. הרבה צרות של העידן המודרני והעולם המערבי באות מהניסיון של גברים לחקות דפוסים נשיים ושל נשים דפוסים גבריים. הנשים ככלל יותר נוטות לכיוון המעגל, ורות ונעמי בהחלט הביאו לידי ביטוי ביוזמתן, חריצותן והאסרטיביות שלהן את הכישורים והיכולות הנשיות הללו בצורה טובה ונכונה.
התמודדות עם משברים
סיפורן המופלא של רות ונעמי מלמד אותנו שוב שהאופן שבו נעבור ונחווה את החיים שלנו תלוי אך ורק בפרשנות אותה אנחנו נותנים למאורעות שאנחנו חווים. עבור אדם אחד סיטואציה מסוימת תהיה קשה/אכזרית/מתישה ואילו עבור השני אותה סיטואציה בדיוק תחשב לחוויה מלמדת/מחשלת ואולי אפילו נעימה. ההבדל היחיד, אם כך, הוא באופן הסובייקטיבי שאנו בוחרים לראות דרכו את המציאות. רות ונעמי הצטיינו בראיית עולם חיובית ואופטימית. הן לא שקעו בדיכאון וראו בקשיים שעברו קריאה והזדמנות לשיפור ותיקון עצמי. כל העולם הזה הוא הרי ניסיון אחד גדול והן עמדו בו בעוז ובכבוד.

חג מתן תורה שמח.
שנזכה לקבל תורה בשמחה, בענווה ומתוך "נעשה ונשמע".
ניר אביעד J

יום רביעי, 14 באפריל 2010

לקראת יום העצמאות – דרכינו לאן?

בס"ד


בס"ד
לקראת יום העצמאות - דרכינו לאן?
יום העצמאות ייחגג בתחילת השבוע הבא ברוב עם והמון ועבורנו זו הזדמנות לעצור ולבחון את היחס שלנו לחג מיוחד זה. עם יד על הלב - מה המשמעות של יום העצמאות עבור רובינו היום? רבים וודאי יסכימו שבמקרה הטוב זהו יום של נוסטלגיה והתרפקות על העבר (ברדיו משמיעים שירים של יורם גאון ונעמי שמר ואנחנו נזכרים בסבא רפאל וסבתא שושנה שייבשו ביצות והקימו את המדינה), ובמקרה הפחות מוצלח זה מסתכם בצליית כנפיים על המנגל בפארקים ובהשפרצות הדדיות בספריי קצף והכאה בפטישי פלסטיק על ראשם של חברינו. עד כמה המונחים "ציונות", "אהבת המולדת" ו"ערבות הדדית" רלוונטיים לחיינו בעידן הפוסט-מודרני בו אנו חיים והאם למדנו את הלקחים החשובים מההיסטוריה היהודית הפתלתלה?
אי שם ב- ה' באייר תש"ח קיבלנו מתנה נפלאה. אחרי כמעט אלפיים שנות גלות, מאז חורבן הבית השני ותפוצת העם לכל עבר, בהן פיללו אבותינו לשוב למולדת האהובה, כל יהודי ויהודי באשר הוא חי ונמצא קיבל את האפשרות לחזור לארץ מולדת אבותיו ולהרגיש סוף- סוף בבית. עבורנו, הדור שגדל לתוך המציאות הפלאית של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל זה נתפס כמובן מאליו, אולם די אם נשאל את דור הסבים והסבתות שלנו, שנולדו בפולין/רוסיה/מרוקו/תימן, על תחושת העראיות הנוראית ועל חוסר הביטחון המשווע בידיעה שבכל רגע יכול כל זב חוטם ומצורע לפגוע ולהשפיל אותך, כדי שנשוב ונעריך את גודל מזלנו הטוב. מקובל לאחרונה לבקר את המדינה ואת החיים בה ואף לזרוק רפש ולהכפיש את מוסדותיה, מנהיגיה ותושביה. במאמר זה אציין את שאני מוצא לנכון שראוי ונכון לתקן ולשפר, ובכל זאת ומעל כל זאת - אי אפשר שלא להתפעם מהנס הזה שנקרא "מדינת ישראל". רק השבוע ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ונזכרנו בחשיבותן של העצמאות והיכולת להגן על חיינו בכוחות עצמינו. 62 שנות קיומינו הן, במונחים של שאר מדינות העולם, כשנים ספורות, ובכל זאת בתקופה כה קצרה עשינו את הלא יאומן - הפרחנו את השממה, בנינו מערכות כלכלה ושלטון, פיתחתנו תעשייה מתוחכמת ויעילה, קלטנו עלייה מרחבי תבל, החיינו את עולם לימוד התורה ואף זכינו במדליית זהב באולימפיאדה והגענו למונדיאל...
אוטונומיה יהודית בארצנו אינה דבר חדש. פעמיים בעבר ישבנו כאן ופעמיים גורשנו ונפוצנו לכל עבר. לפי המסורת היהודית הבית הראשון נחרב בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים ואילו הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם. יום העצמאות, אם כך, זו הזדמנות עבורנו לבדק בית ולשינויים הנדרשים במטרה להימנע מחורבן נוסף חס ושלום. לעניות דעתי, בראש ובראשונה יש לשוב ולדון במצוות אהבת הזולת, שכה הייתה חסרה בימי בית שני, ושחסרונה הביא, כאמור, בסופו של דבר לחורבן הנורא ולגלות בת 2000 שנה לאחריו. כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות לראות את ההקבלה בין הלך הרוח החברתי ששרר בתקופה שלפני החורבן ההוא לבין הלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית של היום. יום זה הוא קריאת אזהרה לכולנו לשוב אל המהות היהודית הבסיסית ביותר שביסודה מקור כוחנו כפרטים וכעם - האחדות, האחווה, הערבות והרעות בין אדם לרעהו. רבים חושבים בטעות שהאיום האמיתי על קיומינו הוא הפצצה האיראנית, אולם האמת היא שונה לחלוטין. האיום הרלוונטי והמוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג, בשנאה, בלשון הרע ובסכסוכים הפנימיים בנינו. מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח הישועה. בספר דברים נאמר על עם ישראל " וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט.". פרוש הדברים הוא שברגע שעם ישראל מרגיש מספיק בטוח בעצמו ובקיומו הוא שוכח את דרך הישר ובועט בדרכי האמת והמוסר שקיבל. די להבחין בשמורות הטבע המטונפות לאחר חג או שבת בהן ביקרו המטיילים, בתופעת ההתחמקות משרות מילואים שהולכת ומתרחבת, בתופעות העלמת המיסים והשחיתות ובאלימות הבלתי נסבלת ונתפסת בקרב בני נוער, כדי להבין שמשהו לא טוב קורה פה. תרבות ה"לא לצאת פראייר" והתחמנות, שכולנו לצערנו מכירים כה טוב, בהכרח מביאה לאגואיזם, חשדנות ויותר ויותר בדידות. הקנאה, התחרותיות וצרות העין שומטים את הקרקע מתחת לרגלינו ולא מאפשרים לנו לחיות ביחד. בטעות אנחנו חושבים שישנם משאבים מוגבלים וכי מי שלא משיג ותופס ראשון יישאר מאחור. אם מעט נפקח את עינינו נראה שהשפע הוא אינסופי ודווקא כשלזולת יהיה טוב יותר אז לנו עצמנו גם יהיה טוב יותר. חברה בריאה, אם כך, מושתת על נתינה הדדית, אכפתיות ושמחה בהצלחת שכנינו וחברינו. משהו מכל זה דבק בדור המייסדים בתש"ח, אולם נראה שכיום הוא כמעט ונעלם כליל. מי ייתן ונתעשת מהר ולא נזדקק לטלטלות כואבות מבחוץ כדי לשוב ולהתאחד.
מעבר לכל אלה, נראה כי כחברה וכמדינה איבדנו את הכיוון ושכחנו מה עיקר ומה טפל ומה תפקידינו מבין כל העמים. כמו כל תינוק שגדל ונהפך לנער ולאחר מכן לאדם בוגר, כך גם מדינת ישראל צועדת במסלול ההתבגרות ההכרחי. תינוק בראשית חייו זקוק למעט מאוד - דייסה, צעצועים וחיתולים, אולם לאחר מכן עם התבגרותו הצרכים שלו משתנים והוא מתחיל לחפש משמעות לחייו ומנסה להכניס בהם תכנים מועילים ומפתחים. מדינת ישראל ב-62 שנותיה הראשונות השיגה לא מעט הישגים מדהימים ובנתה את התשתית והמבנה להמשך דרכה. עכשיו אנחנו נדרשים לשלב השני בו נמלא את אותו בניין בתוכן ראוי. אומה שלא משכילה לעשות זאת מתחילה לחלות בריקנות ולסבול מתופעות של שעמום אשר מביאות את אזרחיה לפעולות שליליות.
מידי שבת אנחנו קוראים בבתי הכנסת תפילה יפה במיוחד לשלומה של המדינה ואף מכנים אותה בתואר המחייב "ראשית צמיחת גאולתנו". בדברים אלה אנחנו למעשה מצהירים כי אנו מאמינים שהגאולה השלמה, לה כולנו מחכים כבר 3,500 שנה מיום שהתגבשנו כעם, התחילה עם הקמת המדינה. הישיבה שלנו בארץ ישראל אינה מקרית. יכולנו לחיות באוגנדה, כהצעתו של הרצל, ובכל זאת לא ויתרנו על הכיסופים לחזור לארץ בה אנחנו מרגישים הכי בבית. כדי לא לבעוט בדלי עלינו לעשות את זה נכון, כלומר להכניס אל תוך תחומי חיינו השונים את הערכים היהודים הבסיסיים שמשותפים לכולנו. כך לדוגמא, בתוך מערכות הכלכלה והמסחר יש להכניס את הערכים של משא ומתן באמונה. התורה מלאה בהנחיות ותיאורים כיצד ניתן להתפרנס בכבוד ויחד עם זאת לשמור על כבודם ורווחתם של החלשים יותר. נראה כי אימצנו בהתלהבות יתרה את הקפיטליזם האכזרי, אשר לצד רווחה ופיתוח חיוביים, מביא לקוטביות גדולה בעם ולרמיסת רבים. התרבות שרבים מאתנו צורכים לא בהכרח (בלשון המעטה) מרוממת את הנפש ונותנת השראה להתקדמות רוחנית, כפי שתרבות אמיתית צריכה לעשות. במקום זאת, תוכניות הטלביזיה השונות והמפרסמים למיניהם למדו היטב את מבנה הנפש שלנו ובלי הרף פונים לצדדים הנמוכים והיצריים, אשר גורמים לנו לצרוך את מרכולתם יותר, אך במחיר כבד של רדידות תרבותית וריקנות פנימית. 40% רייטינג לצפייה בתוכניות על חבורת אנשים המשמיעים לשון הרע בלי הרף אחד על השני מלמד שהמזון לנשמה שאנחנו מכניסים פנימה מקולקל. עולם המדע הישראלי מאז ומעולם היה מקור לגאווה למדינה. "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים" וכל העולם משתהה על היצירתיות והחזון. בשנים האחרונות תעשיית ההיי- טק הינה ממנועי הצמיחה העיקריים שלנו והיא מביאה איתה הרבה שמחה ורווחה לעולם. יחד עם זאת, לפחות בתחושתי האישית, רבים מידי הם האנשים שמשקיעים את מירב ומיטב שעות יומם, תוך הקרבה אמיתית של חיי המשפחה וזמנם האישי, בפיתוח עוד אפליקציה למכשיר הפלאפון או עוד מסך טלביזיה רחב/עמוק/צבעוני יותר. אולי אלה מוצרים בעלי ביקוש ונתח שוק, אולם מה בין זה ולתועלת אמיתית לעולם? התקשורת בכלל איבדה את הכיוון ואת הבושה. כאשר הדבר החשוב ביותר הוא למכור עוד עיתון או למשוך עוד צופה אל הערוץ, אין פלא שבשם ערכים של "ליברליות" ו"נאורות" מותר היום לפרסם כל דבר, גם אם הוא בפרוש פוגע בביטחון המדינה, או חמור לא פחות - משפיל ורומס עד דק את נשוא הכתבה. כאשר אחד המדורים הפופולאריים ביותר בעיתונים ובאתרי האינטרנט הוא מדור ה"רכילות", אין פלא שהערכים היהודים של כבוד לזולת נתפסים כיום כארעיים ולא רלוונטיים.
האם זוהי הבשורה שיש לנו להביא אל העולם? האם בזה מסתכמת האמירה היהודית שאנחנו נושאים עימנו אלפי שנה? התשובה היא שברור שלא! תפקידינו כעם הוא להאיר את הדרך, להיות "עם סגולה" במובן הכי עמוק ואוטנטי של המילה - להביא סגולה לעולם, להביא נחמה, משמעות ואמת. זוהי הסיבה האמיתית שהקב"ה נתן לנו את המדינה היקרה הזו ובזה אנחנו נבחנים. פעמיים בעבר לא עמדנו במבחן ונשאנו בתוצאות המרות. הלוואי והפעם נלמד מניסיונות העבר ונעשה את הדברים נכון. 62 השנים הראשונות הן בגדר תקופת הינקות. עכשיו אנחנו נכנסים לשלב החשוב באמת והדברים בידינו. השינוי לא יבוא מהפוליטיקאים ולא מכוכבי התרבות למיניהם. השינוי יבוא מלמטה - ממני וממך. אם כל אחד ישכיל בחלקת האלוקים הקטנה שלו לעשות "אוויר טוב", להפיץ חום ואהבה ולהתנהג כבן חורין לבסוף נזכה לעצמאות אמיתית.
ובעניין אחר - יום העצמאות סמוך ליום הזיכרון ולא בכדי בא מיד לאחריו. אנחנו נעים משכול וכאב לצמיחה ושמחה, ולדעתי כל אחד מאיתנו יכול ללמוד לקח גדול לחייו מהקרבה הזו בין שני האירועים. עלינו לזכור כי לא מעט דברים טובים שהשגנו בחיינו באו בעקבות התמודדות מורכבות ואף משבר, וכי גם מהחושך הכי גדול תמיד ניתן לפרוח ולמצוא את האור. עלינו לזכור כי הקשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה בריאה רואה בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית או חלילה כעונש שקיבלנו. "ניסיון" בא מהמילה "להתנוסס"/להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים, נבונים וחסונים יותר, וזאת למרות שבזמן הקושי לרוב הוא נראה כמו דבר נורא ואיום ולפעמים אף כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה. ההוצאה לפועל של כוחות הנפש החבויים מקנה למעלות הגנוזות את עוצמתן. גם אם בתוך תוכו של האדם מצויות סגולות מסוימות, כל עוד הן לא באו לכלל ביצוע אין להן משמעות. הלוואי ולא נדע עוד לעולם כפרטים וכאומה משברים ונפילות, ובכל זאת אם הם בוא יבואו נשכיל לזכור שכמו ביום הזיכרון וביום העצמאות, אחרי השכול והאבל מגיעה גם שמחה.
בדאגה ובאהבה גדולה למדינה היקרה שלנו, ניר אביעד J